קטגוריה: גינה

 

הנה תמונה שמשמחת אותי עד מאד

כל מה שאני אוהבת בדבר הזה שנקרא מטבח, נמצא בה באופן מפתיע

ףךךךך

חדי העין שבינכם בוודאי כבר זיהו וחלקכם (את את- אני רואה אותך שם) נאנחים באכזבה קטנה ואומרים 'אוף שוב זאת עם עלי הגפן' אבל אני, יש לי רומן ממושך עם אלו. אוהבת אותם המון. וזו העונה הנכונה לאהוב אותם.  אז כן, שוב עלי גפן!

ל

ח

לרגל יומולדתי העגלגל הקרב ובא, קיבלתי מהאלילה יום ולילה ב'סונומה ואלי' עם האיש. אכלנו ישנו אכלנו ישנו אכלנו, בדיוק בסדר הזה וגם טיילנו. היה חם יבש, מרחבים של גפנים שרצים מול העיניים ואיזו שלוה כפרית אירופאית. אם אתם במקרה שם ואתם מהזן הפעיל- הנה לכם פעילות מעניינת.

ובחזרה לגפן הפרטית שלי- מצרפת מתכון לממולאים האולטימטיביים שלי השנה– רכים, דשנים וחמצמצים בדיוק במידה. לא יודעת למה, אבל טוב לנו ביחד (אני תוהה שמא גילגלתי עלים בגלגולי הקודם) וגם מסקרן כמה אפשר לצלם אותם שוב ושוב ושעדיין יראה בכל פעם קצת אחרת.

ל

ל

ף

 

 וכאלו עםבורגול וכבש  ומאפה בתבנית 

ף

ה

לפני כמה שבועות נסעתי למספר ימים רחוק מהבית וכשחזרתי, גילתה העין שלי כמה שהעולם המוכר שמסביבי השתנה.  שוב כמו תמיד, הסתבר לי שכמה שלא אשתדל יום ועוד יום להסתכל על הסובב, להיות מודעת למחזוריות, לנשום את היופי הזה של הטבע, בשביל לראות באמת את השינוי כנראה צריך להתרחק.

חזרתי לתקופה סגולה ומהפנטת. פתאום בכמה ימים, התמלאו העצים הערומים וכאילו ניתן איזה אות מסתורי מאי שם- "סגולים- החוצה!": מטפסי הויסטריות, צמחי הלבנדר, המוני סוגים של פרחים והעץ המדהים הזה בכניסה לבית שעד היום עדיין לא יודעת את שמו. נהרות של סגול.

j

ך

ghgע

אולי בגלל זה כשהלכתי לחנות בחרתי לי בהכי סגול שמצאתי- בכדי שיתאים לי הבפנים לבחוץ. חמוד הכרוב, מזכיר לי קצת את נס כד השמן של חנוכה. נראה קטן ותמים אבל האמת היא, שהכמות המתקבלת ממנו לאחר שפורסים או קוצצים אותו מרשימה ומספקת בהחלט.

בשבועות שבאו אחרי צליתי אותו כאנטיפסטי, בישלתי כתוספת, קצצתי בסלטים והחמצתי בצנצנת. בין לבין הוקסמתי מהחלפות הצבע שלו שנעות בין ורוד זרחני ובין סגול קדורני- תלוי באופן הבישול בה בוחרים.   בינתיים, העץ שבכניסה כבר שכח את הסגול שלו והטבע נכנס לו לתקופה אחרת לגמרי אבל אני עדיין מבשלת כרוב כי גיליתי שהוא לא רק מין נס קטן שכזה, הוא גם סוג של קסם.

ך

ל

 

  

L

טוב, כבר לא היתה שום ברירה אלא להתחיל ולרוקן את המקפיא אחרת אין סיכוי להכניס סיכה. עזבו להכניס, לסגור את הדלת. עזבו לסגור את הדלת, לפתוח אותה בלי לקבל מטח. קודם כל התחלתי בהוצאת כמה גושים של דברים שהיו פעם אוכל ועכשיו כבר לא הייתי מסתכנת איתם וממה שנותר בחרתי בעוף טחון. הרבה זמן לא הכנתי קציצות וקציצות הן תמיד דבר משמח. הפעם, רק בכדי שלא לשעמם את עצמי, החלטתי לשחק איתן כמו בפלאפל. מריץ' ורץ' יוצא ריצ'רצ' מקציצה ופלאפל יוצא קציצאפל!  יצאו ירקרקות, טעימות ומאד מאד פלאפליות.

אם רוצים להיות טובים לישבן- אוכלים אותן עם הארוגולה מהגינה, שנותנת בי עין לא טובה כבר שבועיים מרוב הזנחה. אם אין ארוגולה עצבנית, גם אחת רגועה מהחנות תעשה את העבודה או סלט. וטחינה. טחינה זה חובה.

L

 

אם רוצים להיות טובים מסוג אחר מכניסים אותן חמות לפיתה או מגלגלים בלאפה או  סתם כך, בין שתי שכבות של לחם טוב עם טחינה וירקות או ארוגולה. ההיא, העצבנית. 

ך

 

 

 

שימו לב שהלימונים האלו הם מזן אחר ולכן גם צבעם שונה

 

אחרי 40 דקות-

אם תקדישו  עשר דקות להכין צנצנת כזו עוד היום – הלימונים שבה יהיו מוכנים בדיוק בזמן למתכון העוף הצלוי והמעולה שיגיע מיד אחרי

  -מצרפת את וואלה! שפורסם בשבוע שעבר-

בבת אחת  הבשילו המוני לימונים וצריך היה להשתמש בהם במהירות בכדי שלא ירקבו. התחלנו להכין לימונים כבושים ומאותו היום, זה כבר כמה חודשים שאני מאוהבת ונפעמת מנפלאות הלימון. לוקחים לימון ומלח, מחכים בסבלנות (החלק הקשה) ומקבלים מתנה- המלח מרכך ומעגל את מרירות הקליפה ואת חמיצות הפרי וכמובן גם את מרקמו ויש לכם צנצנת של היופי בהתגלמותו.  שכבות צהובות, רכות ומלאות עסיס.

 

 

הרעיון של כבישת לימונים במלח הוא עתיק נושן ולו אינספור גרסאות. מאובססית הלימון שתקפה אותי למדתי שאין כמו חיתוך הלימון לפרוסות דקיקות כנייר. לעומת השיטה של כבישת לימונים שלמים או חתוכים לרבעים, אלו נוטים להתרכך בצ'יק צ'ק וכבר מוכנים לענג אחרי יומיים-שלושה, מה שמעולה לאלו בעלי הצורך בסיפוקים מהירים (אני אני).  חוץ מזה, ככה קל לשלוף את הכמות הרצויה הישר החוצה. החוצה לאן?! על טוסט של גבינה ובצל (אוח…) או כל סנדויץ אחר שבא, בסלטים, ירקות מאודים, קדירות ופסטות. בעצם בכל דבר כמעט.

 

 לימונים של אושר בצנצנת

כשקונים אותם- מחפשים את אלו שיש להם קליפה דקה והרבה מיץ

פורסים לימונים לפרוסות דקיקות ככל הניתן ומוציאים גלעינים. מניחים בצנצנת קטנה כל פעם כמה פרוסות וזורים מעל מלח בנדיבות. עם כל 'קומה', לוחצים את הלימונים מטה בכדי שיגירו מיצים. כשמגיעים למילוי הצנצנת, הנוזלים אמורים להיות בערך עד 3/4 מגובהה ואפילו מעל. סוחטים עוד קצת מיץ לימון בכדי לכסות את הפרוסות ומכסים בשכבת שמן-זית דקה. סוגרים היטב ומניחים בצד, במקום מואר, ליומיים-שלושה.

בודקים אם מוכן- צריך להיות רך מאד גם במרקם וגם בחמיצות. שומרים על השיש כשבוע (אם לא מאד חם) או במקרר.

 

  

 

אתמול בבוקר קיבלנו חשבונית תשלום של $45 על ביקור רופא שהחמצתי עם נמברטו בשישי האחרון. קיללתי. בכלל לא זכרתי שלא זכרתי.  יותר מאוחר, בצהריים, מצאתי $40 על מדרכת הרחוב. מה שאני רוצה להגיד זה, שכולנו מרויחים ומפסידים כל הזמן- אלו הם החיים.

מדי קיץ חוזרים הבנינים לברקלי לביקור קצר, הוא איש האוניברסיטה והיא אשת העולם. מעבר לעובדה שהם משפחה שהיא גם חברים, יש לנו היסטוריה משותפת. כשהגענו לברקלי הם שהו כאן לשנת שבתון והיו העוגן בחיינו החדשים. הקיץ נשלחתי לבדוק עבורם בית להשכרה וכשפתחתי את שערו התרוננתי- גינה גדולה, מלאת עצי פרי מפוצצים- תאנים, שזיפים גדולים בצבע בורדו, עץ אגסים יפיפה ועוד אחד של לימוני מייר. אח, להתעלף. בעלת הבית ואני פרצנו בשיחה ערה על נפלאותיה של הגינה והיא ספרה לי שמאחר ויש לה מלאי פירות עצום למדי, היא מוכרת אותם למסעדת 'שה פניס' הברקלאית.

מהימים הראשונים שלי שם, אני זוכרת, אישה קטנה ומבוגרת נכנסת עם סלסלת תאנים טריות ונותנת אותה לפייסטרי שף. כששאלתי מה זה, הסבירו לי שהם קונים פירות מאנשים פרטיים שיש להם עצי פרי בחצרות. אהה! אולי זה מה שאני צריכה לעשות עם מלאי הפג'ויות האינסופי שנופל לאחרונה בגינתנו ושהשכנים כבר מתחמקים מלראות אותי שמא אדחוף להם כמה ושאפילו חברתי הטובה שאמורה לאהוב אותם נורא, ביימה השבוע 'שיכחה' קטנה ונסעה הביתה בלעדיהן. אולי מישהו יודע מה עושים איתן חוץ מלאכול אותן סתם כך?!

בימים שבין חתימת חוזה ההשכרה ועד הגעתם, עסקתי בחלומות- אני קוטפת תאנים והן רכות ומתוקות. ושזיפים, גדולים, מלאי עסיס ואני עושה איתם ככה או ככה או דוקא ככה. הו כמה חלומות! רק שעד שהם באו, עץ השזיף עמד ערום מפירות, התאנה צימחה פירות קטנים, ירוקים ובוסריים ורק עץ האגסים חיכה לי עם המוני המוני אגסיו.

לאחר שסיימתי לגדף ולהתאונן, אספתי לי אגסים ומשנמאס לאכול אותם ככה, הם נכנסו לסיר.

וזהו סיפורו של הפוסט הזה, שאגסיו כבר מזמן נאכלו ואורחיו כבר מזמן מזמן נסעו אבל תמונותיו כל-כך אהובות עלי, שאין לו ברירה אלא לקרות.

הקטקט שועט מדי בוקר בבוקרו לגן של אוניברסיטת ברקלי. מה שה 'גן של האוניברסיטה' אומר בתכלס זה מחיר מופקע, עלאק פלברה אקדמאית, אוכל אורגני וציפיה מההורים להשקיע זמן איכות עם הילדים, כלומר ל ה ת נ ד ב! להתנדב זה אומר לקלל בתורך (כי הרי אף פעם אין לך באמת זמן) אבל לשמוח מאד כשאחרים עושים את זה בתורם.

אולי גינת ירק, אמרו לי הגננות. אמרתי שטוב אבל בגלל שאין ממש מקום, התפשרנו על שני עציצים גדולים וצבעוניים ובתוכם שתילי עגבניות וקישואים. זה היה כמעט בסוף הקיץ והייתי סקפטית לגבי הצלחתם אבל המחשבה היתה שלילדים יהיה מה להשקות ובמה לטפל. והנה, הפלא ופלא- שמש, מים ואהבה זכה של בני שנתיים פלוס, גרמו לעציצים לגדול והופ…יצא הקישוא הראשון! איזו התרגשות!

הגננת הסתכלה עליי במבט של 'הנה הגיע הזמן להתנדב' ואני חשבתי שלמרות שגם ככה אין לי זמן לנשום, קישוא בכור זוהי באמת סיבה מרגשת מספיק לבשל.  וכך יצא שבחמישי אני והקטנים הכנו מרק. אחחח… תשמעו, המתיקות שלהם והכנות הילדותית שלא עוברת שום פילטרים של נימוסים ו'לא נעים', פשוט ממיסה את הלב. הם דוחפים לפה ירקות, דוחפים אחד את השני ומג'ברשים בלי סוף… תולשים עלים מהתימין והרוזמרין ואחר-כך דוחפים לקערה גם את כל הגבעולים, דוחפים ידיים שמנמנות לעזור בגירור, מלקקים את הגזרים ומחזירים אותם חצי אכולים- הם כל מה שטוב באדם לפני שהוא הופך להיות ה ו א.

המרק יצא טעים. לא מרק גורמה אלא מרק ירקות ביתי וסמיך שמתאים לקבל את פני הסתיו.

ועכשיו כשיש לכם מתכון למרק כל שאתם צריכים זה את הסתיו…

 

שבת אחרונה בהחלט בלי אבא שמלמד. אנחנו נשארים בפיג'מות ומעבירים את היום בבית. אוכלים טוסטים עם דבש ותותים ובננות לארוחת בוקר, בונים סוכה קצת באיחור (אני על הסולם ונמברטו מתקרצץ מלמטה) ומכינים עוד קצת קישוטים (אין על שרשראות צבעוניות).

הברז של האמבטיה דולף כבר כמה ימים. "מושה", אני אומרת לאיש "תנסה לראות מה זה..". אני חושדת בו שהוא מסוגל להרבה יותר ממה שהוא חושף אבל מורשת האבות וגם התאוריה שכל אחד בעולם הזה צריך לעשות את מה שהוא טוב בו (יעני 'התמקצעות') מנצחת. "תקראי לאסים" הוא אומר לי כמו תמיד.

אסים זה השם של איש התיקונים שלי. אם זה היה תלוי בבן-זוגי, אסים היה גם בא להחליף מנורות שרופות. הוא לא היה פה ימבה זמן אבל זה רק בגלל שאני מתביישת לטרטר אותו על שטויות ובסוף מצליחה או לנג'ס מספיק או לעשות את זה לבד. הפעם אין ברירה. קוראת לאסים.

בואו נכין פסטו, אני אומרת לגמדים כשארוחת הצהריים מתקרבת. הילדים, נתנו בהם סימנים כמו בארבעת המינים, רק שהם שלושה. היא לא רוצה לעשות וגם לא לאכול את זה. האמצעי רוצה לעשות אבל לא בא לו לאכול את זה והקטן, כמו אמא, רוצה לעשות ורוצה אף רוצה לאכול את זה (וגם את כל השאר). אנחנו קוטפים בזיליקום מהעציץ (לא מצליח לי בגינה. תמיד אוכלים לי אותו) ולפני שאני מספיקה לשטוף ההם מתחילים לדפוק עליו. אורחים בפסטו או שלא, זאת אין כבר לדעת.

אסים מגיע ב ד י ו ק כשמתחילה הארוחה. מיסיס הילה, הוא אומר לי, גוד טו סי יו, לונג טיים. אני מאד אוהבת את האיש  הזה. הוא מהאנשים האלו שרואים להם את הטוב בעיניים וחוץ מזה שנינו זרים בארץ לא לנו. כמה דקות אחרי, בעוד שנינו מתדיינים באמבט, שישו ושימחו בפינת האוכל. החיות הקטנות מרימות דציבלים. אני זונחת את אסים ומוצאת אותם שמחים ומתפרעים כשסביבם חתיכות פסטה פזורות והדפסי פסטו ירקרק על הקיר. בכל פעם מחדש אני מופתעת מהמרחק הזעיר שבין שליטה ורוגע ובין כאוס מושלם .

אני שואלת את אסים אם הוא רוצה פסטה. יס מיסיס הילה, איי ריממבר יו אר אה ורי גוד קוק. (הוא לא ראה את הסלט שהבאתי אתמול לארוחת ערב אצל חברים. בואו נגיד- נסיון לא מבריק) בינו וביני והילדים הולכת כמעט חבילת פסטה.

אני מלווה אותו לדלת. 'עשית בחוכמה' הוא אומר לי כל ביקור בעודו מסתכל על הילדים. לו עצמו יש רק ילד אחד 'מעודף חישובים', כך הוא מסביר. הפעם, בזמן שהוא אומר את זה, אנחנו שומעים דפיקות מחרידות מאחורי -הקטקט מצא שימוש חדש ומאד הגיוני ליויו: הוא אוחז בחוט ורץ במהירות ברחבי הבית, מה שמאפשר לגוף של היויו לדפוק ולחרב כל מה שפוגע בו.

אנחנו נפרדים עד הפעם הבאה.

בואו נגיד, שאם זה תלוי באיש, אז עד שבוע הבא…