קטגוריה: ללא גלוטן

 פשוט שום

יום רביעי הוא יום היוגה. האם זו רק היוגה או שמא המורה שלי, אין לדעת. אבל אני מכורה לה.

קוראים לה ג'ניפר והיא בת 41 שנראת כמו בת 29. ויש בה משהו אמיתי ורגיש ואיזושהי פגיעות חשופה שגורמת לי לאהוב אותה. וכן, כמו יוגית אמיתית, השיעורים שלה מתחילים בדיבורים. תובנות חיים וחוויות שלה שכמובן מתחברים תמיד לקונספט השיעור.

היום היא דיברה על איך אנחנו לוקחים את היומיום שלנו כמובן מאילו. לא עוצרים מספיק להתענג ולהודות על הדברים הקטנים האלו שמרכיבים את השיגרה של חיינו.

ואני חשבתי על איזו קוטרית אני. בקטנה. זאת אומרת קוטרית על דברים קטנים כמו חוסר בזמן ומחלות ילדים. והזכרתי לעצמי שוב להוריד מינונים. גם חארם על האיש .

אז מה אם שוב פעם יש לנו פישפשים והילדים עקוצים ונראים כמו פליטים?! אז מה אם המדביר הודיע לי שהבעיה היא לא הפשפשים עצמם אלא ה'מארח' שלהם שמתארח כנראה בצימר שמתחת לבית שלנו ואח"כ גם שאל אם הבעל 'הנדימן' ואני נדתי ואמרתי שלא אבל הוספתי מהר רק בשביל לשמור על כבודו (וכבודי) שהוא מהאוניברסיטה 'ואתה יודע הם לא מבינים בזה כל-כך'… אז מה אם יכול להיות שזו לא חולדה אחת אלא שתיים, שלוש או אולי אפילו כל המשפחה?! אז מה אם לא מצאתי באינטרנט אף חברה שמטפלת ב'מארחים' גדולים ממשפחת המכרסמים שיש להם זנב ארוך ושמן ואולי זה סימן שאף אחד אחר באיזור לא סובל מהם, כי כולם אצלנו בבית??????? אז מה אם לפרינצי כואבת האוזן והנוסע המתמיד כרגע ב- L.A.?!   קטן עלי!

כי כמו שג'ניפר אומרת  יש נשימה באפינו, קורת גג לראשנו, אוכל בצלחתנו. ויש אהבה. וכן, גם פשפשים. וחולדה. אחת אני מקוה.

נמסטה.

ובכדי שאוכל שוב לדבר על אוכל… הנה משהו שקיבלתי מ'אורית של פרינסטון' (יש כמה אוריות וצריך סדר)  שהיא בין היתר צלמת וגננית ואשת המילה הכתובה. התמונה והשיר נשלחו אלי לכבוד האביב, מהגינה שלה.

משורר / יעקב רביד

שים לבך אל שירת הציפורים

ואיך היא חוזרת על עצמה תמיד,

ותמיד היא נשמעת מפתיעה, אחרת.

לבני אדם, השומעים כמו המשמעים,

מסריה שונים בכל עת, לכל מזג.

כבר עידנים רבים המחזור הזה

עם הארץ, העולם, האלוהים.

והשירה רקומת תכנים במסוי לחנים,

היא הפנים, והיא החוץ.

היא כל מה שיש.

למי שיש.

וממני אליכם- משהו שאצתי לעשות בכדי להתנער מה'מוקרמים' של הקריביים. פינוק פשוט, שנשמר במקרר ומשדרג כל דבר וכל סנדויץ' ובעיקר מזכיר לי ריחות של ילדות. שהלואי והיה לי תמיד במקרר.

 לפני שבועיים יעל שאלה אותי על דלעות.

זהו, שלא זכרתי כל-כך את השמות וגם ירד לי האסימון, שאוטוטו קיץ ולא ממש השתמשתי בדלעות לאחרונה. זאת אומרת כן השתמשתי אבל בסוג או שניים ואוי לבושה- לעיתים קלופות מהחנות.

אז הנה פוסט קטן על דלעות, רגע לפני שהחורף עוזב אותנו.

 ידע כללי ומאד שימושי על סוגים שונים של דלעות מצאתי כאן. טוב גם לדעת, שחלקן המאד טעים נמצא איתנו כל השנה.

במתכון של היום נתקלתי לפני שנים רבות במגזין Gourmet . במקור,  המתכון כולל כוסברה ומיץ ליים אבל אפשר לעשות איתו המון דברים.  בכלל, צליה של דלעת מוציאה ממנה המון טוב וחלקכם תופתעו לדעת שבסוגים מסוימים הקליפה אכילה. פרט קטן אך כה משמח מאחר ואין הרבה עבודות מייאשות כמו לקלף דלעת (כן, כן.. לא שכחתי ארטישוקים) וזוהי בהחלט סיבה לתת לה כבוד ולהשתמש בה.

וגם קצת על צ'ילי שהם פלפלים חריפים – גם מי שלא משתגע על חריף יכול להנות מהם. ישנם סוגים שהחריפות בהם מינורית ועדיין השימוש בהם מוסיף המון טעם. למשל:  banan peppers ואפילו ה- frezno peppers . היום השתמשתי ב'האבנרו', שהם קטנים, כתומים וקטלניים וכמעט שטסתי לירח. וחזרה.

ביסים גאה ונרגש לארח בסלון ביתו את חיתל אוהד-ליפסקין. 

 את חיתל, פייסטרי שף מוכשרת עד- מאד המתגוררת בניו-יורק, הכרתי כשהגעתי לעבוד ב'בושון'. היא כבר הייתה סו- שף וכמובן שהתידדנו על רקע היותנו ישראליות ולמרות  חוסר חפיפה מוחלט בשעות העבודה.

לפני שהגיעה לניו-יורק הספיקה חיתל לעבוד בארץ בלחם ארז ולהכין מתוקים לרושפלד. בקיצור, מקצוענית אמיתית.

לכבוד הפסח היא הסכימה להתארח כאן ולשתף את כולנו במתכון שהוא ואריאציה מקורית וקלה להכנה על פטיפור הודי הנקרא לאדו.  הלאדו הם ממתקים הודיים עגולים ומתוקים אשר מוגשים בעיקר באירועים חגיגיים כמו חתונות ושמחות.  הכדורים הקטנים של חיתל, מכילים חלב ממותק- תוכם עשיר וקרמי והציפויים השונים נותנים את החלק הקראנצ'י.  יופי של מתנה לפסח.

הצילומים אף הם באדיבות חיתל וכל שנותר לעבדתכם הנאמנה הוא, לעשות כמיטב יכולתה בהסבר תהליך היצירה.

אז קדימה, למה אתם מחכים?! לכו תעשו מישהו מאושר… 

 3 מרכיבים שמתחברים לאחד תוך בישול ובחישה

התערובות המוכנות 

מגלגלים- מגלגלים

ויש תשורות לחג הפסח!

אללי על השבוע הזה.

ביתנו נפל קורבן לוירוס קטלני ומרושע.  ובשעה שאת עצמך רק רוצה למצוא מנוח לגופך הדואב, שמך מצטלצל ברחבי הבית, מלווה לרוב ברטינות או טרוניות. וערימות  של כביסה וכלים. והעייפות והרעש הזה הבלתי פוסק של שמך באויר.

ובתוך כל המהומה חברים נושנים  שלא ראינו שנים, ענת וירוני.  זה גרם לי לחשוב, איך חברויות הן קלות כשצעירים.  אולי כי זה בערך הדבר היחיד שאתה עושה כשאתה ממש צעיר. אולי כי אין עייפות החומר ואולי כי זה באמת יותר קל. וגם אם לא מתראים שנים וגם אם לא מעודכנים בכל הפרטים, הכל מרגיש נוח. כמו נעלי בית אהובות.

ובין מוטרין אחד למשנהו, וקינוחים וה"אממאאא" הבלתי בלתי פוסק באוזניים, הכנתי סופסוף את התבית המיוחס. את המתכון שלחה לי תמר והוא של סבתא של חברה שלה והיא אמרה לי שאני חייבת לנסות -זה טעים ממש. והיא צודקת.

אחרי שבוע של בית מלא, היום זה רק אני והגמדה עם הפריחה. יש לה פריחה ויראלית על הפנים ויש פריחה בחוץ. שתיהן זמניות אבל רק אחת שוה צילום…

אז זהו, אני מתכוונת למלא מצברים, להתעודד ולעודד ולשלח אליכם את המתכון הכה טעים, ביתי ומנחם הזה. הוא יהיה מעולה לפסח לאילו מבינכם שאוכלים קטניות וימלא את הבית בריחות קסומים…

תבית        לא מבית אמי אלא מבית סבתה של אוריטל ובחסותה הנדיבה של תמר מניו-יורק

זהו תבשיל עוף ואורז מתובל בבהארת, שלו גרסאות אינספור. את התבשיל מניחים ללילה שלם בתנור ובבישול האיטי הזה, הוא מקבל איכויות של חמין. למחרת יהיה לכם סיר עם עוף שחום, אורז רך ומתובל, תפוחי אדמה נימוחים ושכבה של אורז חרוך בתחתית. יהיו ריבים על זה בטוח.

כמובן שאי אפשר בלי מעט שינויים..  אני הוספתי לאורז עדשים. לא תבית אורגינלי אבל זה נתן אופי של מג'דרה מתובלת שמאד מאד אהבתי. במקורי גם הופיעו רבעי בטטה וביצים שחסרו בביתי, אז לשיקולכם.

תנו לי לפנטז שכוללללללכם הכנתם את האוזני המן שלי וזה אומר שלכוווווולם יש במקרר 3 חלבונים מיותמים. השאלה היא "  מה עושים איתם?!"

במטבחים מקצועיים, מכניסים אותם לכלי, מכסים ומציינים תאריך.  בבית, פולניה מכניסה לכלי ולא כותבת תאריך מעצלנות. יש לה כל מיני רעיונות והיא גם יודעת שחלבונים זה נורא בריא. אבל מי בכלל רוצה חביתה רק מלבנים, כשהצהוב הוא הכי טעים!? אחר- כך היא פשוט שוכחת מהעניין. שבועיים אחרי אפילו המצפון כבר נותן לה אישור לזרוק.

אבל הפעם, הפעם זו כבר אחריות. כווווולם תקועים עם החלבונים! וכאילו משמים, סיפרה לי אתמול טלי (האמא של האיש), שאפתה נשיקות. אוקיי, אני לא דתיה אבל דה… לא משמיים?!  מיד רשמתי  המתכון, הוא בכלל של אמא של גיסתי.  דווח לי כי כווולם אוהבים את זה נורא.

 אני מקדישה את הנשיקות שלי (באופן תיאורטי כמובן) לדיתי שלי שאלרגית לאגוזים. זאת היא שבסוף כל פוסט אגוזי כותבת לי למצפון דברים כגון: " כנראה שלא אזכה לטעום" או "לעיני בלבד".  במיוחד בשבילך.

פודינג אורז הוא מהמאכלים הקיימים בהמון תצורות ושמות במקומות שונים בעולם. האמת היא שהופתעתי לגלות את מספרם דרך חיפוש מהיר באינטרנט.

ההיכרות הראשונה שלי עם פודינג אורז היתה בצבא- אביקם הג'ינג'י, מצרי במקורו, היה חוזר מסופי השבוע בבית עם צנצנת מלאה באורז לבן וקרמי. הוא קרא לזה 'אורז בחלב' ואכל את זה בתאוה בלתי מוסתרת ואני, עד היום, מתביישת להודות שמעולם לא ביקשתי לטעום.

לא פעם התוודתי כאן שדברים רכים ומפנקים הנאכלים בכפית, הם אהבתי הגדולה. הנה קינוח כייפי ומפנק, מתובל דוקא כהילכות ההודים, בוניל והל.

אם בא לכם להתנסות ולהשתמש בפולי ההל עצמם, יש לקלות מעט את תוכנם לפני הכתישה. פותחים ומרוקנים את התוך. מחממים מעט על גבי מחבת נקיה ויבשה עד שמתחילה להשתחרר מהזרעים הארומה ואז כותשים בעלי ומכתש או במתחנת קפה.  נראה תמים אבל שופע טעם.

אפשר כמובן לקצר תהליכים ולהשתמש בהל טחון, רק לדאוג שהוא טרי.

במסגרת הקיצורים, ניתן גם להשתמש בתמצית וניל. אני הייתי היום במצב- רוח משקיעני ולכן בחרתי במקל וניל. אגב, יש היום לקנות צנצנות קטנות  המכילות 'תרכיז' של גרגירי וניל וחוסכות מעט.  בתהליך ובארנק.

חוץ מכל אלו, ניתן לגוון באינסוף אפשרויות:  מי-ורדים, פירות יער, קקאו, קינמון, צימוקים, פיסטוקים ושקדים, גרירת הדרים ועוד כיד הדמיון הטובה.

מסיבה שאינה מובנת לי, הסוכר החום  הזה, בשקיות החומות הקטנות יוצר את קרום הקרמל הכי מוצלח.  לפעמים ניתן למצוא את זה בסופרים ואם לא אפשר  'להלוות' כמה מאיזשהו בית קפה…

 הפודינג יהיה מקסים גם בלי הציפוי, באם אין לכם את המיכשור הנכון. כלומר מבער.

האיש חזר ודיווח על על קוווווווווור אימים בצד השני. איזה כיף שאני לא צריכה להיות שם!  כמה נפלא לא להלחם בקור הזה עם המעילים והכפפות והכובעים והיובש.

אז מה אם התישב לנו ענן על הבית וגשם לא מפסיק לרדת?!

ועוד גשם…

 והגינה הופכת לאגם קטן והרחובות המוצפים לנחלים ולרגע אני מדמיינת כובע קסמים

 ומיד הוא קופץ מראשי לים

ואני מפליגה בו בכל העולם,

לאיים רחוקים, לארץ זרה,

נוסעת הלוך וחזרה

(לאה גולדברג)

אבל אני לא נוסעת לשום מקום. זה רק האיש שהיה צריך לסוע שוב. לשבוע. ובמובן מסוים, אני כבר בארץ זרה… ובכדי להרגיש בבית, אני מכינה לי מרק ירקות ומרעננת אותו בפסטו של פטרוזיליה טריה.

וזה עושה אותו חדש וצעיר ובעיקר מרומם- רוח.

וכמובן, איך לא, פרמזן ופלפל שחור טרי וגם צנוברים, אם רוצים.

 "למה את לא נותנת את המתכון של האורז החום?"  אמרה לי אחותי בשבוע שעבר. " זו הפעם הראשונה שיצא לי אורז חום טעים!". היא מתכוונת לאורז המלא עליו דברנו לפני כמה שבועות. ואני בכלל למדתי את הטריק מיעל.  עד אז, אורז חום היה בשבילי, הדבר היבשושי הזה שאוכלים במסעדות סיניות או תאילנדיות כשרוצים להרגיש קצת יותר טוב עם כל מה שאוכלים חוץ מזה. עכשיו זה אפילו טעים לי.

כשאורית חברתנו ילדה את מיקה , הגענו יעל ואני מצוידות במזון. אני הבאתי אורז שהכנתי מ'על השולחן' שהצריך טיפול כמו בתינוק, כולל טיגון של 30 דקות תוך בחישה מתמדת וטונות של בצל מוזהב. יעל הביאה אורז חום שהיה פי מאה יותר טעים משלי.

האורז  החום הזה יוצא לח, ירקרק ומלא בטעמים ועם כל זאת משתדך בשמחה להרבה תבשילים.

משעלה נושא האורז,  בדקתי השבוע באחת מחנויותי המעניינות וחזרתי הביתה עם שני אורחים חדשים במטבחי:    'jade pearl rice '  שצורתו כשל אורז סושי וצבעו ירקרק חיוור ו- ' forbidden rice '  שצבעו שחור פחם. (ולא להתבלבל עם אורז בר שצבעו גם שחור).

האורח הראשון, כך התברר לי, מתובל בתמצית יחודית המופקת מעץ הבמבוק. ריחרוח מהיר הבהיר לי כי הסיכוי שהדבר הזה יהיה טעים הוא אפסי, אלא אם את\ה בעניין של אכילת סלסלות במבוק. אני לא. אז חסכתי לי עבודה.

ה'אסור' (forbbiden ), דוקא עורר את סקרנותי. מה שהיה טוב לקיסר יכול להיות טוב גם לי. חוץ מהיותו אצילי הוא גם סופר בריא וכשגיליתי שבבישול הוא נהיה סגול לא היה קץ לאושרי.  בישלתי 1/4 כוס של האורז עם כף שמן ו-1 כוס מים כ- 10 דקות. הוספתי 1/4 כוס של אורז יסמין שטוף ומעט מלח והמשכתי לבשל כרגיל עוד 15-20 דקות מכוסה עד שהאורז הלבן היה מוכן-

 לא כל-כך סגול… יותר בורדו.

טעים. מזין וגימיקי. הגמדים הזכריים העדיפו את האורז החום.

אז הנה המתכון ושבת שלום לכולם.

 אני חד- הורית לשישה ימים וזה בסדר. זה בסדר רב הזמן, רק שבאחד מלילות הסופשבוע תוקף את הקטקט שיעול טורדני ועיקש שמפריע את שנתו שוב ושוב. מפריע את שנתו = מפריע את שנתי.  לא נורא, אני מנחמת את עצמי, בצהריים נתפוס שינה קצרה.

הקטקט שרגיל ל-12 שעות שינה בלילה רגיל, מראה סימני עצבנות. בחנות הספרים הוא נשכב על הריצפה בחמת- זעם, כשניסיונותיו  לפתוח ספר של 'מקוווי' עטוף בצלופן, עולים בתוהו. אני מסתכלת עליו בשלוה בלתי- מוסברת, מבינה את זעמו וחושבת לעצמי שזה חומר נפלא לבלוג.  היה שלום 'לא נעים כי מסתכלים' וברוכים הבאים למשפחה מרובת ילדים.

בבית אני  מכינה את הדרדסים למבצע. הקטקט נשלח למיטתו והם בוחרים ב'חתולים בצמרת', מתכסים בשמיכות ומקבלים פופקורן, תותים ומים. "אמא עייפה", אני מסבירה להם בדרכנו הביתה,  " צריכה לישון" . אין מפריעין לאמא בשעת השינה. כן, הם מבינים. יש להם גם פלסטלינה למקרה שמזלה של אמא יהיה שפיר במיוחד.

איזה שפיר ואיזה נעליים. הקטקט מתרגז מהשיעול וגומר עם השינה אחרי 30 דקות.

הוא עובר למיטה שלי ומתמקם בשמחה. תוך שיעולים עיקשים ביותר אך עם ברק בעיניים, הוא מתבונן ב- 'cars'.  עוד לא בן שנתיים וכבר מאוהב…

מושא אהבתו, נחמתו וביטחונו הוא lightning mcqueen , הקרוי בפיו: 'מקוווי'. צריך לראות בכדי להאמין. הוא אוחז בידו הקטנה באוטו מקוווי קטן ובשניה בנעל בית מסמוטטת של הגיבור האדום ועיניו זורחות בכל פעם שדמותו של זה עולה למסך. הוא לא רואה על העיניים מעייפות אבל הוא מאושר. והוא בכלל לא אוהב טלויזיה.

נמברטו מגיח מהסלון. " תאר לך", אני אומרת לו בצחוק, "שיותמי יהיה בסרט במקום סאלי…"        "לא", הוא עונה רציני, " הוא לא יכול. סאלי היא בת!".  טוב, לא נסביר לו את עובדות החיים בגיל +4 .

היום, בדרך לפיזור גנים, אני חושבת לעצמי שהיה כיף להיות איתם לבד. כיף ולא תמיד קל.

אני חושבת שלהיות איתם לבד מוציא ממני אמא יותר טובה. הידיעה שהכל תלוי בי  נוסכת בי סבלנות מרובה יותר. כל אחד אדם קטן בפני עצמו- עם אופי ואישיות ורצונות.  רצונות מנוגדים על-פי רוב לשלי. הם עולמי.  ומשזה נאמר- כמה טוב שהוא חוזר מחר הביתה.

כדור שני הייתי כבר אמורה להפנים שאין צדק בעולם שלנו. ועדיין קשה לי לקבל את העובדה שבצד שלנו יורדים השמיים על האדמה ובמקום אחר צחיח עד כאב.

כמויות הגשם שניתחו עלינו בשבועיים האחרונים ללא הרף וולא הפסקה, גרמו אפילו לגינה לתהות. למה מישהו לא סוגר שם את הברז. והנה פתאום יומיים יפיפיים. הפוגה קצרה שנותנת לצמחים להתאושש וגם לנו. מחר כבר יהיה אחר.

 לצאת החוצה ובאמת להסתכל ולא רק לרוץ מהר ולמצוא מחסה. כמה שיפה. המוני עצים מלבלבים במיני ורודים וסגולים ולבנים. עושה חשק לאוכל צבעוני.

הדבר הכי צבעוני ועונתי שאני מוצאת בחנות זה rhubarb . הוא נראה כמו סלרי בצבע אדום זרחני. יש לו טעם חמצמץ, מה שהופך אותו לשילוב מאושר עם תותים מתוקים. אני זוכרת את סבתו של האיש מכינה מזה קומפוט ולכן ברור לי שיש את זה בארץ, אבל חברה שלי מתעקשת שלא. בהמשך הויכוח היא אומרת לי: " צ'חלה, אני לא חדשה כאן בנוף ואני אומרת לך אין!". מישהו כאן עצבני ולמרות זאת אני מאמינה שבטח אפשר למצוא את זה בעונה בשוק. אם זכרוני אינו מטעה אותי- קוראים לזה 'רוברבה'. ומחר אני הולכת לחטוף ממנה בראש.

בכל מקרה, אני רוכשת לי  את המקלות האדומים ובבית מתדיינת עם עצמי באפשרויות. האפשרות הטבעית ביותר היא פאי אבל אין לי זמן ואין לי כוח. האיש נסע לשישה ימים ואני ב'מוד' חסכוני. אני מחליטה על ריבה וכמחווה לסבתא, משאירה אותה על הצד ה'קומפוטי' שלה ולא מבשלת אותה עד הסוף. כמה טעים!

הגבעולים האדומים מתפרקים בבישול לסיבים רכים ולאדום הזה טעם חמצמץ ומתוק, שמזכיר לי קצת ליפתן של פירות קיץ. וזה מזכיר לי את המעדניה היוונית שברחוב  Sullivan במנהטן, ליד המאפיה- שם אפשר לקבל קערית קטנה ובה יוגורט יווני סמיך ועליו פירות מבושלים בסוכר.   

אז הנה- גם לי יש! 

אפשר גם לשמור כמו ריבה בצנצנת מעוקרת. 

נ.ב.   אני רושמת לי לנסות להכין מזה איזושהיא עוגה.

נ.ב. 2.  מ. שהיא עז הרים ידועה, טוענת שרוברב גדל בארץ כצמח בר בשם:  ריבס. אהה!