חד- הורות זמנית ומאפינס בריאים

 אני חד- הורית לשישה ימים וזה בסדר. זה בסדר רב הזמן, רק שבאחד מלילות הסופשבוע תוקף את הקטקט שיעול טורדני ועיקש שמפריע את שנתו שוב ושוב. מפריע את שנתו = מפריע את שנתי.  לא נורא, אני מנחמת את עצמי, בצהריים נתפוס שינה קצרה.

הקטקט שרגיל ל-12 שעות שינה בלילה רגיל, מראה סימני עצבנות. בחנות הספרים הוא נשכב על הריצפה בחמת- זעם, כשניסיונותיו  לפתוח ספר של 'מקוווי' עטוף בצלופן, עולים בתוהו. אני מסתכלת עליו בשלוה בלתי- מוסברת, מבינה את זעמו וחושבת לעצמי שזה חומר נפלא לבלוג.  היה שלום 'לא נעים כי מסתכלים' וברוכים הבאים למשפחה מרובת ילדים.

בבית אני  מכינה את הדרדסים למבצע. הקטקט נשלח למיטתו והם בוחרים ב'חתולים בצמרת', מתכסים בשמיכות ומקבלים פופקורן, תותים ומים. "אמא עייפה", אני מסבירה להם בדרכנו הביתה,  " צריכה לישון" . אין מפריעין לאמא בשעת השינה. כן, הם מבינים. יש להם גם פלסטלינה למקרה שמזלה של אמא יהיה שפיר במיוחד.

איזה שפיר ואיזה נעליים. הקטקט מתרגז מהשיעול וגומר עם השינה אחרי 30 דקות.

הוא עובר למיטה שלי ומתמקם בשמחה. תוך שיעולים עיקשים ביותר אך עם ברק בעיניים, הוא מתבונן ב- 'cars'.  עוד לא בן שנתיים וכבר מאוהב…

מושא אהבתו, נחמתו וביטחונו הוא lightning mcqueen , הקרוי בפיו: 'מקוווי'. צריך לראות בכדי להאמין. הוא אוחז בידו הקטנה באוטו מקוווי קטן ובשניה בנעל בית מסמוטטת של הגיבור האדום ועיניו זורחות בכל פעם שדמותו של זה עולה למסך. הוא לא רואה על העיניים מעייפות אבל הוא מאושר. והוא בכלל לא אוהב טלויזיה.

נמברטו מגיח מהסלון. " תאר לך", אני אומרת לו בצחוק, "שיותמי יהיה בסרט במקום סאלי…"        "לא", הוא עונה רציני, " הוא לא יכול. סאלי היא בת!".  טוב, לא נסביר לו את עובדות החיים בגיל +4 .

היום, בדרך לפיזור גנים, אני חושבת לעצמי שהיה כיף להיות איתם לבד. כיף ולא תמיד קל.

אני חושבת שלהיות איתם לבד מוציא ממני אמא יותר טובה. הידיעה שהכל תלוי בי  נוסכת בי סבלנות מרובה יותר. כל אחד אדם קטן בפני עצמו- עם אופי ואישיות ורצונות.  רצונות מנוגדים על-פי רוב לשלי. הם עולמי.  ומשזה נאמר- כמה טוב שהוא חוזר מחר הביתה.