קטגוריה: טבעוני

 החיים כמרקחה עם מסיבות סוף שנה ואינספור עניינים על הפרק. בנוסף, אני והמטבח חווינו אתמול צרור כשלונות. אסופה של דברים לא מוצלחים  במיוחד.

פטריות ממולאות בריקוטה של ג'יימי המתוק -יצאו סתתתם. מתכון איטלקי של 'טורטה', הכלאה בין פריטטה ופשטידה, יצא דלוח. אה כן… והיה גם המתכון של מיקי שמו לבוריקיטס תרד שנראה מדהים אבל לא עבד טוב ללא גבינת' טוב טעם' וגם יש טעות במילוי – 500 גרם תרד לא מאודה לא נמרח. נקודה.

נקודת האור ביום המבולבל הזה היו התפוזונים הסינים היפייפים האלו, שאותם במפליא הצלחתי לא להרוס עם הקארמה הרעה ואפילו, אם יותר לי לומר, להגדיל ולבשלם למרקחת נפלאה.

אז אאלץ להסתפק בזה. וגם אתם.

סבירות גבוהה לכך שאני לא מחובבות ה'גדג'טים'- צעצועי המטבח,  נעוצה בעובדה הכאובה  שהמטבחים הביתיים שלי היו מאז ומתמיד נורא קטנים ( את זה במנהטן אפילו אי אפשר להכניס להגדרה הזו) תמיד קערה בתוך קערה בתוך  וחוסר של מקום. ואולי זה ההרגל מהמטבח המיקצועי שבו הסכין  היא הכלי שעושה את מרבית הפעולות.

אבל בחודש שעבר נמס לבבי ורכשתי לי צעצעוע חדש. מנדולינה רצינית היא אביזר יקר ואימתני בגודלו אך הצעצוע לעומתה, מתקפל, מעוצב וכמעט שלא תופס מקום.

ובכדי לחנוך את הגעתו החלטתי לנסות ולהכין את סלט הכרוב הסגול והאשכולית האדומה המקסים של ה-  Slanted Doors , המסעדה אליה בסוף אנחנו לוקחים את כל האורחים שלנו מישראל כי מה לעשות סטייל גדול אין פה (בברקלי) ובה יש קצת מזה, אוכל טעים וגם קצת נוף.

כמו שקורה רבות עם 'מתכוני מסעדות',  המתכון לא ממש נתן את הטעמים האמיתיים (נכון מעצבן שנותנים מתכונים מוחסרים?!) אבל עם כמה תוספות כמו מיץ האשכולית וליים הגעתי קרוב.

הסלט המקורי מכיל גם אגוזי פקאן מסוכרים אשר טרחתי להכין אבל חשבתי שממש לא היה שוה. אפשר להשתמש בקנויים אם רוצים.

מספיק מובן, לא?~!

שמתי לב שהרבה אנשים לא ממש יודעים מה לעשות עם ארטישוקים קטנים. וזה חבל, כי ארטישוק קטן (לאוהבי הז'אנר) הוא אוצר.

לארטישוק הצעיר אין את השערות הקוציות והטורדניות שיש לזה הגדול וזה אומר הרבה פחות התעסקות וניקיון.

כשקונים ארטישוקים, וזהו כלל לגבי קטנים כגדולים, בוחרים בארטישוקים מוצקים עם תפרחת סגורה.

הפוסט הזה מוקדש לכל אוהבי הארטישוקים באשר הם ומלבד דרך ה'טיפול' בקטנטנים, אני מצרפת גם 'לא ממש מתכון' פשוט וטעים לאנטיפסטי.

 אז מה עושים איתם?!

לפני הכל מכינים סיר עם מים וסוחטים לתוכו מיץ מחצי לימון. הלימון הסחוט נכנס גם הוא לסיר. הלימון אמור למנוע את השחרתם של הארטישוקים והוא כמעט מצליח אבל לא ממש.

1. מפשיטים את הארטישוקים מעליהם החיצוניים קשים וכאשר מגיעים לעלים הפנימיים הרכים והצהבהבים- אפשר להפסיק. את השלב הזה ניתן לבצע בכל הארטישוקים בבת- אחת, אך מפה כל ארטישוק צריך לקבל טיפול יחידני.

2. בעזרת סכין קטנה, מקלפים את הגבעול הקטן מקליפתו החיצונית וקוטמים את סופו. התנועה היא מלמעלה (היכן שמתחברים העלים לגבעול) כלפי מטה.

3. חותכים את העלים במחצית גובהם ומכניסים לסיר עם מי הלימון.

 פשוט שום

יום רביעי הוא יום היוגה. האם זו רק היוגה או שמא המורה שלי, אין לדעת. אבל אני מכורה לה.

קוראים לה ג'ניפר והיא בת 41 שנראת כמו בת 29. ויש בה משהו אמיתי ורגיש ואיזושהי פגיעות חשופה שגורמת לי לאהוב אותה. וכן, כמו יוגית אמיתית, השיעורים שלה מתחילים בדיבורים. תובנות חיים וחוויות שלה שכמובן מתחברים תמיד לקונספט השיעור.

היום היא דיברה על איך אנחנו לוקחים את היומיום שלנו כמובן מאילו. לא עוצרים מספיק להתענג ולהודות על הדברים הקטנים האלו שמרכיבים את השיגרה של חיינו.

ואני חשבתי על איזו קוטרית אני. בקטנה. זאת אומרת קוטרית על דברים קטנים כמו חוסר בזמן ומחלות ילדים. והזכרתי לעצמי שוב להוריד מינונים. גם חארם על האיש .

אז מה אם שוב פעם יש לנו פישפשים והילדים עקוצים ונראים כמו פליטים?! אז מה אם המדביר הודיע לי שהבעיה היא לא הפשפשים עצמם אלא ה'מארח' שלהם שמתארח כנראה בצימר שמתחת לבית שלנו ואח"כ גם שאל אם הבעל 'הנדימן' ואני נדתי ואמרתי שלא אבל הוספתי מהר רק בשביל לשמור על כבודו (וכבודי) שהוא מהאוניברסיטה 'ואתה יודע הם לא מבינים בזה כל-כך'… אז מה אם יכול להיות שזו לא חולדה אחת אלא שתיים, שלוש או אולי אפילו כל המשפחה?! אז מה אם לא מצאתי באינטרנט אף חברה שמטפלת ב'מארחים' גדולים ממשפחת המכרסמים שיש להם זנב ארוך ושמן ואולי זה סימן שאף אחד אחר באיזור לא סובל מהם, כי כולם אצלנו בבית??????? אז מה אם לפרינצי כואבת האוזן והנוסע המתמיד כרגע ב- L.A.?!   קטן עלי!

כי כמו שג'ניפר אומרת  יש נשימה באפינו, קורת גג לראשנו, אוכל בצלחתנו. ויש אהבה. וכן, גם פשפשים. וחולדה. אחת אני מקוה.

נמסטה.

ובכדי שאוכל שוב לדבר על אוכל… הנה משהו שקיבלתי מ'אורית של פרינסטון' (יש כמה אוריות וצריך סדר)  שהיא בין היתר צלמת וגננית ואשת המילה הכתובה. התמונה והשיר נשלחו אלי לכבוד האביב, מהגינה שלה.

משורר / יעקב רביד

שים לבך אל שירת הציפורים

ואיך היא חוזרת על עצמה תמיד,

ותמיד היא נשמעת מפתיעה, אחרת.

לבני אדם, השומעים כמו המשמעים,

מסריה שונים בכל עת, לכל מזג.

כבר עידנים רבים המחזור הזה

עם הארץ, העולם, האלוהים.

והשירה רקומת תכנים במסוי לחנים,

היא הפנים, והיא החוץ.

היא כל מה שיש.

למי שיש.

וממני אליכם- משהו שאצתי לעשות בכדי להתנער מה'מוקרמים' של הקריביים. פינוק פשוט, שנשמר במקרר ומשדרג כל דבר וכל סנדויץ' ובעיקר מזכיר לי ריחות של ילדות. שהלואי והיה לי תמיד במקרר.

 לפני מספר שבועות נתקפתי רצון עז לסדר דברים בבית.

במסגרת הסידורים מצאתי ערימה גדולה של עיתונים. אוסף ישן נושן של מדורי האוכל מעיתון ה-  New York Times , אותם אספה עבורי באדיקות אורית.

עברתי על הגזירים ומצאתי בין היתר, כתבה מרתקת על 'לחם ללא לישה' מאת מארק ביטמן מנובמבר 2006(!). לחם, שלדבריו, גם ילד יכול לעשות ואיכותו כשל לחם הנאפה במאפיה.

מאוספי אורית להילה

שנתיים וחצי אחרי שאספתי את הגזיר לחיקי, אמרתי לעצמי שוב שחובה לנסות ומהר אבל הימים עברו ולחם אין. והנה השבוע התפרסם המתכון ללחם הזה ב'על השולחן'.  טוב, אז כבר לא אהיה מביאת הבשורה לארצנו אבל לפחות אוכל להביא אותה לאלו מבינכם אשר אינם קוראים אף עיתון.

כמישהי שבילתה תקופה מסוימת מחייה כאופה אצל תומאס קלר בניו-יורק, אני חייבת לומר שהייתי מעט חסרת אמונה בתחילתו של הניסוי הזה. ככל שקראתי יותר והבנתי לעומקם של הדברים, ההגיון שבהם תפס אותי.

אז מה קורה פה בעצם?! קמח, מים ומעט מאד שמרים מתערבבים יחד כדקה ומונחים להתפחה של 12-18 שעות.  ההסבר הקצר הוא שההתפחה הארוכה הזו, עושה לבצק מה שעושה לישה מסיבית של כמה דקות. האפיה עצמה נעשת בסיר ברזל (או אחר) מחומם היטב מראש וזה בנוסף ללחות הגדולה שבבצק יוצר טמפ' גבוהה ואדים  – סביבה אידיאלית ללחם לפתח קרום פריך ומתפצח. מי שנכסף להסבר ממצה ולכתבה עצמה, זה כאן.

והכי בקצרה שיש: רוצו מהר והכינו. הלחם הזה באמת מדהים והכנתו לא דורשת שום קישורים, ניסיון או מיכשור מיוחד.

ניסתי להביא את ההסברים באופן הכי מפורט שניתן ובליווי תמונות לרוב.

* למי שממש מפחד מהתהליך- הורדתי סרטון נחמד של איש נחמד המדגים באופן יעיל ביותר את אפיית הלחם. כאן.

מה שמביא אותי לפסח הקרב ובא עלינו לטובה…

אני מבטיחה להיות טובה ולפרסם את מתכוני החג טרם החג ולא כהרגלי בסופו.

יהיו מצות אלוהיות בשוקולד וקראמל,  יהיה קינוח מקסים ומקורי ומצמית ילדים וגם חיתל הפייסטרי שף הבטיחה להתארח כאן במתכון משלה… היכונו היכונו!

האיש חזר ודיווח על על קוווווווווור אימים בצד השני. איזה כיף שאני לא צריכה להיות שם!  כמה נפלא לא להלחם בקור הזה עם המעילים והכפפות והכובעים והיובש.

אז מה אם התישב לנו ענן על הבית וגשם לא מפסיק לרדת?!

ועוד גשם…

 והגינה הופכת לאגם קטן והרחובות המוצפים לנחלים ולרגע אני מדמיינת כובע קסמים

 ומיד הוא קופץ מראשי לים

ואני מפליגה בו בכל העולם,

לאיים רחוקים, לארץ זרה,

נוסעת הלוך וחזרה

(לאה גולדברג)

אבל אני לא נוסעת לשום מקום. זה רק האיש שהיה צריך לסוע שוב. לשבוע. ובמובן מסוים, אני כבר בארץ זרה… ובכדי להרגיש בבית, אני מכינה לי מרק ירקות ומרעננת אותו בפסטו של פטרוזיליה טריה.

וזה עושה אותו חדש וצעיר ובעיקר מרומם- רוח.

וכמובן, איך לא, פרמזן ופלפל שחור טרי וגם צנוברים, אם רוצים.

בדרך לפאלו- אלטו

הנה עוד סיבה לגעגועים. הכמיהה לכך שחגים יהיו משהו נתון וקיים ולא משהו שאני וחברותי נצטרך לצור יש מאין.

סיכום החג:

אתמול אצל יעל ודיויד פיסלנו בפירות. לכבוד החג כמובן. פרינצי השקיעה ויצרה כלבלב. נמברטו דוקא החליט לקצר. הוא לקח תפוז, תקע בו קיסם ארוך, תלה עליו תפוח מיובש ושני צימוקים (2 דקות הפרויקט) והכריז שזהו טיל. לך תתווכח. הקטקט תרם לפרויקט החג בכך שליקק את כל המשמשים המיובשים והחזירם מרוקקים לצלחת המרכזית.

 באוטו היום, ניסיתי להחדיר בהם את חדוות החג.  התחלתי לקרקר להם בהתלהבות את: 'השקדיה פורחת' רק בכדי לגלות רגע אחרי, שההמשך היחיד שתקוע לי בראש הוא ל'נאצר יש קרחת'. זה בטח לא זה. האיש גם לא זכר.

וחשוב לציין שאת היום פצחנו בנטיעות… יצאנו לגינה בקור הבוקר כשהמשימה הקשה ביותר שלפנינו היא לא החפירה עצמה, כי אם מציאת פיסת אדמה פנויה. 

את הבוקר פתח האיש היקר עם כאב אוזן עצבני. זה לאות הזדהות עם הגיס המוטל בישראל עם סטרפטוקוק ועם אורית שחטפה דלקת בעין. כמה מגוחך זה לראות אותנו , בגילנו, חוטפים שוב את תחלואי הילדות.

החלטתי לפנק אותו במרק סטייל הסבתא שלו אלקה. קרופניק מערבות פולניה. זה אמור להיות פטריות וגריסים ויש לזה טעם ארצי. ארצי במובן ששום תבלין לא ממש מסעיר את הצלחת. נטו הטעם של הגריסים והפטריות.  אני לא בטוחה שהסבתא היתה מאשרת אבל בכדי לרומם את מצב-רוחו של המרק,  הכנסתי פנימה קצת ברנדי ופטרוזיליה וכמובן שמן- זית ופרמזן.  האיש שמח עד מאד ואכל את מרקו בתוספת מחצית מיכל של שקדי מרק. אנינות לשמה.

הדבר המשמח שיש לי עבורכם היום הוא טיפ לאיך מגישים מרק לקערית, מבלי לטפטף…אין לי מושג מאיפה למדתי את זה ולא למה זה עובד. אבל זה עובד.

מה שצריך לעשות זה, למלא את המצקת במרק. להרים מעל לפני הנוזל ולתת שוב טבילה קצרה של תחתית המצקת בנוזלי המרק. זהו. לא יטפטף!

מאז יצאתי בהצהרות שאני לא אדם של מרקים, אני חולמת על אחד כזה כל הזמן. כאילו שמישהו מנסה לצחוק על חשבוני. בסדר, אני בעד הומור. ואני מכינה לי עוד מרק וחברים, הוא נפלא. הוא נפלא ואתם צריכים אותו אצלכם בבית כי הוא יעשה לכם רק טוב.

השבוע דפקה על הדלת שכנתנו בובי. היא גרה ממול, בפינה הדרום- מערבית ולמרות שאנחנו לא מתראים הרבה יש ביננו חיבה גדולה. בדרך כלל את רוב קשרי השכנות  ניהל תמיד  האיש ביד רמה. הוא, לעומתי, מעולה ב'שמוזינג' שכונתי ותמיד תמיד מוצא זמן לפלרטט עם הזקנות, לשאול מה נשמע ולצייד אותם באיזושהי בדיחה. בובי היא מהנשים האלו שאלוהים היה צריך כמודל, כשברא אותנו, הנשים. חזקה, אינטיליגנטית, פעילה וחייכנית. אני  בקלות יכולה לדמיין אותה ילדת פרחים בשנות השישים, נושאת כרזות ולוחמת על זכויות. אבל הפעם היא נשאה צנצנת שתוכה לבן. היא אמרה: "הכנתי קרם פרש למסיבה של אובמה ונשאר לי המון… אולי את רוצה?!". רוצה, בטח רוצה.

" !? isn't he marvelous ", היא שאלה אותי אח"כ  במטבח בעיניים בורקות. אובמה, כמובן. נאלצתי להודות שכן, מרבלס הי איז. אח"כ דיברנו על הצנצנת, על תוכניותי לגבי תכולתה. לא ממש יודעת מה היה שם שגרם לה לשלוח מבטים עורגים לצנצנת שכבר הייתה בידי ומה גרם לי לשאול אם אולי היא רוצה אותה חזרה… אבל סוף הסיפור הוא שהיא יצאה מכאן עם הצנצנת (לא שמעה שלא לוקחים מתנות חזרה?!) ועם חתיכה מעוגת הקישואים המופלאה.

וכן, קצת גם נשאר לי. את כל זה סיפרתי לכם גם בשביל הסיפור וגם מפני שקרם פרש יכול להיות תוספת מעולה למרק.

כן, בואו נחזור למרק… היום זהו מרק שעועית ירקרק וסמיך. את הרעיון השאלתי ממרק איטלקי של חומוס ורוזמרין ולכן יש בו הרבה רוזמרין בשביל הטעם וגם מעט בזיליקום בשביל הצבע. ועוד מנהג שיש לי, השד יודע מהיכן… צנוניות. מרק טוב צריך צנוניות במלח. אם יש כמובן.

ולסיום,

תשורה נאה מיעל,

מלח רוזמרין

תודה. 

 גדלתי במעוז-אביב  של שנות ה-70, בילדות שזכורה לי עם הרבה רגליים יחפות, חברים וצופים. בתים משותפים של 4 קומות ושכנים שמכירים אחד את השני כמו קרובי משפחה.

בדירה הצמודה אלינו גרה משפחת שני וביתם היה ביתי השני. שונה לחלוטין משלי. פחות חוקים, יותר בלגן ולכן עבורי, הרבה יותר קסם. אבא של אפרת, יעקב שני (כמובן שיש בינהם קשר), אהב אוכל טוב  והאמת היא שאז, בעידן ממרח השחר העולה ופריחת המרגרינה, הוא נראה לי קצת מוזר. היום אני יודעת שהקדים את זמנו. אני זוכרת את הטקסיות בה היה מכין את האוכל- מגרר עגבניות על פומפיה, מוסיף להן סחוג ושמן-זית וטובל בהן פיתות קלויות. הוא אכל דברים שלא היו אצלי בבית ואכל אותם בדרכים שלא הכרתי, והוא אהב חריף. הוא נהג להחמיץ מלפפונים שהיו חריפים תופת וכשאנחנו הילדים היינו משחקים קלפים, עונשו של המפסיד היה לאכול מלפפון חמוץ. עד היום אני זוכרת את כאב ההפסד.

לא התכוונתי לכתוב על מלפפונים חמוצים אבל הם יצאו כל-כך טוב. פריכים, חמוצים, מלוחים וחריפים בדיוק במידה. בתהליך ההכנה שלהם יש משהו מספק כמו בהכנת לחם. בסיסי וביתי. וזה נכון שההכנה פשוטה באופן מגוחך, רק שצריך להקפיד על כמה דברים:

1. יש לבחור במלפפונים קטנים, טריים ומוצקים.

2. באף שלב אין לדחוף את האצבעות לצנצנת!  החיידקים שיתגלצ'ו לצנצנת יגרמו לעובש לבנבן ולריקבון של המלפפונים.

3. האויב הגדול ביותר של אלו הוא מחסור במלח- הוא גורם להם לצאת מותססים ודהויים. במידה ויצאו לכם מלוחים מדי, שופכים מעט מהנוזלי ומוסיפים במקומם מעט מים רגילים, לפני שהצנצנת נכנסת למקרר.

4. על מתכון הבסיס אפשר להוסיף: גרגרי חרדל, עלי דפנה, זרעי חרדל וגרגירי פלפל שחור שלמים.

בראשית

…ובסוף. 

"תגידי לי את השתגעת?"  אמרה לי דיתי, "מה פתאום שומר?!״

"שומר זה נהדר" אמרתי מנסה להשחיז חרוזים. אצל פרינצי בכיתה א' עובדים על זה ואני כבר בשוונג.

"שומר זה בסדר" היא התעקשה, "אבל זה לא שיבוא למישהו פתאום שומר. תכתבי על משהו מעניין, נורמלי כזה"

אז לידיעת כולם- השבוע אני הולכת להיות סופר נורמלית, נורמלית בקונצנסוס. ובעבור זה אצתי להכין גרנולה.

גרנולה של בית זה קלי-קלות: למדוד, לערבב ולאפות. וזה גם יופי של דבר להכין כמתנה או להביא כשמתארחים. כי כולם, אבל כולם אוהבים גרנולה.  ויש גם את העניין הזה עם הבריא. וכן, היא יכולה להיות כזו אם לא דוחפים בה חמאה וטונות של סוכר ובעיקר אם לא מתעסקים לה בערך הקלורי.

בכדי לא לשעמם את עצמי, ניסיתי אותה היום עם 'אגבה'  agave . את האגבה הכרתי דרך היידי סוונסון, שהיא בלוגרית אמריקאית ותיקה ואחת מחלוצות הבריאות הגדולות.  בספר  המקסים שלה (לא ניסיתי את המתכונים,  אבל אח.. הצילומים והצבעים…), היא מפרטת אחד לאחד מוצרים טבעיים- בריאותים היכולים להוות תחליפים לקמח, סוכר ועוד. ה'אגבה' מופק מצמח מדברי בעל שם זהה. הוא נראה כמו סירופ מייפל ובעל טעם מתוק וסוכרי.

להוסיף פרג לגראנולה למדתי מ'אורנה ואלה' ועל זה אני מוסיפה גם שומשום, גרעיני דלעת (גרעינים לבנים), קוקוס ומה שיש בבית. נחמד לערבב חלק מהגרנולה ביוגורט עצמו ולהוסיף עוד קצת למעלה וכמובן שגם פירות. אחלה ארוחת-בוקר.

הייתי רוצה לאחל לכולם שבת שלום. אבל יש רק שבת.

תהיו לי  בריאים.

תמיד נחמד לקבל. או לתת.