קטגוריה: בוקר

השבוע, יום אחרי שחזרנו, בכמעט לילה- הופיעה קשת מהממת בשמים.  הילדים כבר ישנו וניסינו להעיר אותם בכדי שיראו אבל הג'ט- לג שלהם ניצח. ככה עמדנו שנינו כמו שני ילדים קטנים והסתכלנו לשמים. מישהו שמח שחזרנו אמרתי לאיש.

עכשיו הנוסע המתמיד מתמיד בניו-יורק. לא נורא, אני מעודדת את עצמי. זה טוב לנקודות של המיילים. והנקודות? הן טובות לטיול הבא.

7:40 והבית שקט. כולם במיטות מתחת לשמיכות עבות וזה הזמן שלי ושל המחשב. אני מנסה לחשוב על חום ועל אוכל שרוצים כשחם אבל ממש קריר פה וזה מקשה על המלאכה. בא לי מרק חם ( הדבר האחרון שבא למישהו בקיץ הישראלי) והמרק היחיד שיש בנמצא הוא זה שקניתי ב- whole foods ונשכח במקרר.  'מרק ירקות מרוקאי'- מרק עגבניות עם אטריות וכמה חומוסים, מה פה מרוקאי?!!!

בבוקר, בדרך לפיזור קיטנות וגן, החלטתי לצ'פר את עצמי. צ'יפור עצמי באזור האוניברסיטה זה בייגל ב-  hummungbird cafe, מקום בינוני עם בייגל אחד שמשמח אותי מאד.

בעל הבית הוא סורי חביב שתמיד תופס אותי  או את האיש לשיחות 'על המצב' ולכן בשיקלול אני מכניסה גם את זה ולרב מוותרת מחוסר זמן. אבל הבוקר, הבוקר לא היה אכפת לי.  שמעתי שוב על אמו שילדה 17 ילדים, 3 מהם מתים. דיברנו על החיים של נשים פעם, עם כביסות ביד, אינסוף בישולים ובטנים של הריון שרדף הריון ועל אישתו הארופאית שהספיק לה ילד אחד בשביל לקרוס.  וכן, בסוף גם יצאתי משם עם הבייגל שלי! טוסט של בייגל מחיטה מלאה עם פסטו (ככה הוא קורא לזה אבל זה לגמרי לבן ולא פסטואי ואם להודות על האמת, אף פעם לא טרחתי ממש לנסות ולפענח אותו..), כמה פרוסות חציל דקיקות כנייר וממש כמעט שרופות, 2 חתיכות פטה קטנטנות, מלפפון ונבטים. וכן, אני יודעת, זה לא נשמע  כל-כך טעים אבל משום מה, משהו שם עובד טוב ביחד.

בייגל north beach (ככה קוראים לו, מה לעשות) + כוס מיץ סחוט טרי של תפוזים וגזר ב-$6. מומלץ בחום.

לעומתו, לפני כמה חודשים, בבית קפה אחר של 'בן-דוד', אמר לנו הבעלים משנודע לו על ישראליותנו "ברחתי מכם עד הנה ובסוף אתם באים גם לכאן"… זה היה כאילו בבדיחות אבל דקר בלב. ודוקר גם עכשיו.

אבל אני אשאר בעניין של סנדויצ'ים היום. בסופשבוע שעבר בפיקניק ב- angel island המקסים, זכו שני סלטים שהכנתי ממה שהיה בבית להצלחה גדולה ולמרות שממש לא חשבתי שזה משהו שיכול לעניין, הוחלט בפה מלא סלט טונה ע"י החברים שחובה פוסט. הם טענו שזה ריענון נחוץ לסלטים הישנים ושהם נפלאים.

אז הרי גרסאותי לסלט ביצים וסלט טונה. תודה לכם חברים על התמונות, מרץ האכילה ועל הטיול…

וחשוב לא פחות, כי הבטחתי למ. שממש מתה על הכלי הזה, להציג בפניכם את ה- spork !

השילוב העכשוי והמאד פרו- סביבתי של מזלג-סכין-כף.

אני והגינה חגגנו היום מן מסיבת פרידה קטנה ואינטימית. אנחנו נפרדות לחודש, היא ואני.

אני והגמדים נוסעים לארץ זבת החלב והדבש ל – 3 שבועות (היתכן של שכרון חושים?)  וכמו שזה נראה הרבה דברים יקרו לה ובה בינתיים, בלעדי כמובן.

דברים ירוקים שיקבלו צבע וכרגיל בטבע, דברים צבעוניים שיהפכו לחומים.

קשת רחבה של רגשות עברתי לקראת הנסיעה הזו- עצבים ועצבות, חרדה ואשמה (הו, בזה אני אלופה כמו כל פולניה טובה) וגם כמה תהיות.

עכשיו, משנרגע הכל, באה השמחה. על התינוקות החדשים שאפגוש, על בוקי שלנו שמתחתן עם מיכל, על הילדים שיקבלו סבתות וסב ודודת ודודים ואחיינים, על העברית הו העברית ועל הסטייל. ועל השווארמה- אני סאקרית רצינית של שווארמה. ועל החברים הנאמנים שלי\ שלנו שאין בעולם סיכוי שנתראה כמו שהיינו רוצים…

ואני אמשיך כמובן לעדכן. מה בישלו לי ומה בישלתי להם (למרות שאני בונה יותר על החלק הראשון… אישה לבדה עם לא אחד, לא שניים כי אם שלושה ילדים!!!) 

ובינתיים, עד שאתאקלם, יהיו 2 פוסטים שהכנתי מראש בבית ואתם- תמשיכו לכתוב אלי את תגובותכם החמימות. גם אם לא תמיד אענה, הן משמחות את ליבי עד מאד. 

אז איזו מסיבה עושים עם גינה, אתם בטח שואלים.

קודם כל קוטפים כל מה שמוכן, שזה לא הרבה כרגע וכלל בעיקר עשבי תיבול, שני גזרונים שמישהו אחר כירסם לפני וקישואים. אבל אח.. אלו קישואונים קטנים ומוצקים.

ובכדי לתת להם כבוד הכנתי מהם פריטטה, שהיא חביתה משוכללת מהמטבח האיטלקי. בתוך לחם טעים (לא פארש כמו שלי. עלאק דיאטה, על מי אני עובדת), חרדל או מיונז, כמה עלים של בזיליקום ופלפלונים חריפים – היא יוצרת יופי של ארוחת ערב.

ותפרגנו לעצמכם לחם שווה

ביי~

בשבת התכנסנו אצל יעל ואילן לקדירה ההיא המובטחת, זו שבגינה לטשתי עינים לארטישוקים הירושלמים. נראה היה שאפילו האחראי על מזג- האויר שמח כי הוא אירגן להם חורף קטן שהלם את הקדירה להפליא.

סביב השולחן במטבח הכייפי הזה, אמרה לי חברה שלהם שהיא נהנית מהבלוג שלי בעיקר כי הוא נותן לה מן הרגשה כזו שהכל (הילדים, הילדים ) כל- כך קל…. ובעוד זה נאמר:

1.  נמברטו שרוע עלי מייבב עם חום פתאומי וגבוה

2. אני עסוקה בלהריץ שוב ושוב את סרטון הבוקר בו הקטקט מלחך שאריות דיסת קוואקר מצלחתו של אחיו הגדול (נו כן… הבנים שלי אוכלים את הדבר הזה)

3. אני ממשיכה בהקרנות סרטון האימים וצופה שחורות בריאותיות . למשפחה בכלל ולקטקט בפרט.

4. אני מבינה שאין מנוס וכחצי שעה אחר- כך נוסעת להשכיב את החולה במיטתו ומדמיינת את כולם שובעים ושמחים בלעדי.

ומה שמדהים הוא שהיא לא היחידה. אחרת  אמרה לי לא מזמן  'את בללה לנד, הא?! ויסטריות, עוגות…'

אז זהו, שלא. לא ללה לנד ולא רגוע. ממש כמו אצל כולם- לפעמים ככה ולפעמים ככה ובעיקר מבולגן ורועש.  אבל את זה יש לכם בלעדי, תודו.

הרבה יותר עדיף שאספר לכם עכשיו על הבצק החלומי הזה שהוא מתנתי לכם לחג השבועות.

בטוח שעדיף.

ולקבל מתכון של בצק ממש שוה זה לא דבר של מה בכך. כי יש הרבה בצקים שמסתובבים בעולם אבל לא המונים שהם ממש ממש טובים. וזה נכון שאפשר לקנות בצק עלים מוכן אבל ההבדל בטעם שוה את העבודה.

אז אם בא לכם קצת להשקיע הנה מתכון של בצק עלים מהיר, בלי הקיפולים המקוריים ועם קצת פחות חמאה אבל עדיין עם פריכות נהדרת וטעם עשיר ומשמח.

ועוד דברים שעשיתי איתו הפעם:

שבלולים מכל מה שהיה בבית- גבינות, פסטו, ממרח זיתים, עשבי תיבול

וגם חובזה שקטפנו בפארק

ואפילו אפונה ירוקה וקרם פרש

 החיים כמרקחה עם מסיבות סוף שנה ואינספור עניינים על הפרק. בנוסף, אני והמטבח חווינו אתמול צרור כשלונות. אסופה של דברים לא מוצלחים  במיוחד.

פטריות ממולאות בריקוטה של ג'יימי המתוק -יצאו סתתתם. מתכון איטלקי של 'טורטה', הכלאה בין פריטטה ופשטידה, יצא דלוח. אה כן… והיה גם המתכון של מיקי שמו לבוריקיטס תרד שנראה מדהים אבל לא עבד טוב ללא גבינת' טוב טעם' וגם יש טעות במילוי – 500 גרם תרד לא מאודה לא נמרח. נקודה.

נקודת האור ביום המבולבל הזה היו התפוזונים הסינים היפייפים האלו, שאותם במפליא הצלחתי לא להרוס עם הקארמה הרעה ואפילו, אם יותר לי לומר, להגדיל ולבשלם למרקחת נפלאה.

אז אאלץ להסתפק בזה. וגם אתם.

 לפני מספר שבועות נתקפתי רצון עז לסדר דברים בבית.

במסגרת הסידורים מצאתי ערימה גדולה של עיתונים. אוסף ישן נושן של מדורי האוכל מעיתון ה-  New York Times , אותם אספה עבורי באדיקות אורית.

עברתי על הגזירים ומצאתי בין היתר, כתבה מרתקת על 'לחם ללא לישה' מאת מארק ביטמן מנובמבר 2006(!). לחם, שלדבריו, גם ילד יכול לעשות ואיכותו כשל לחם הנאפה במאפיה.

מאוספי אורית להילה

שנתיים וחצי אחרי שאספתי את הגזיר לחיקי, אמרתי לעצמי שוב שחובה לנסות ומהר אבל הימים עברו ולחם אין. והנה השבוע התפרסם המתכון ללחם הזה ב'על השולחן'.  טוב, אז כבר לא אהיה מביאת הבשורה לארצנו אבל לפחות אוכל להביא אותה לאלו מבינכם אשר אינם קוראים אף עיתון.

כמישהי שבילתה תקופה מסוימת מחייה כאופה אצל תומאס קלר בניו-יורק, אני חייבת לומר שהייתי מעט חסרת אמונה בתחילתו של הניסוי הזה. ככל שקראתי יותר והבנתי לעומקם של הדברים, ההגיון שבהם תפס אותי.

אז מה קורה פה בעצם?! קמח, מים ומעט מאד שמרים מתערבבים יחד כדקה ומונחים להתפחה של 12-18 שעות.  ההסבר הקצר הוא שההתפחה הארוכה הזו, עושה לבצק מה שעושה לישה מסיבית של כמה דקות. האפיה עצמה נעשת בסיר ברזל (או אחר) מחומם היטב מראש וזה בנוסף ללחות הגדולה שבבצק יוצר טמפ' גבוהה ואדים  – סביבה אידיאלית ללחם לפתח קרום פריך ומתפצח. מי שנכסף להסבר ממצה ולכתבה עצמה, זה כאן.

והכי בקצרה שיש: רוצו מהר והכינו. הלחם הזה באמת מדהים והכנתו לא דורשת שום קישורים, ניסיון או מיכשור מיוחד.

ניסתי להביא את ההסברים באופן הכי מפורט שניתן ובליווי תמונות לרוב.

* למי שממש מפחד מהתהליך- הורדתי סרטון נחמד של איש נחמד המדגים באופן יעיל ביותר את אפיית הלחם. כאן.

מה שמביא אותי לפסח הקרב ובא עלינו לטובה…

אני מבטיחה להיות טובה ולפרסם את מתכוני החג טרם החג ולא כהרגלי בסופו.

יהיו מצות אלוהיות בשוקולד וקראמל,  יהיה קינוח מקסים ומקורי ומצמית ילדים וגם חיתל הפייסטרי שף הבטיחה להתארח כאן במתכון משלה… היכונו היכונו!

לפני שמגיע עוד סופשבוע, אני גונבת קצת זמן מכל הדברים שמחכים לי בכדי להעלות כאן כמה תמונות מאחד מטיולי סופהשבוע האחרונים שלנו.

שני גדולים על שלושה קטנים גורם לרשימת הדברים שצריכים ורוצים להספיק ולעשות להתארך במהירות (שחיה, רכיבה על אפניים, שיעורים..) ואני כל-כך שמחה שהתחלנו במשימת הטיולים. ללכת ברגל בטבע כחלק משגרת החיים. 

יש לנו פרטנרים משובחים והמון מקומות מדהימים שטרם הספקנו לפקוד וזוהי רק החלטה. החלטה אמיצה של ויתור על מנעמי הבוקר הנמרח ובחירה באריזות נמרצות ותזזיתיות אבל בתמורה-

כל מה שיש לטבע המדהים הזה לתת לנו. ובחינם.

כמה שעות של שלווה ברוכה.

וזה מומלץ בחום לכולם.   

שתהיה שבת רכה ומבושמת. 

פודינג אורז הוא מהמאכלים הקיימים בהמון תצורות ושמות במקומות שונים בעולם. האמת היא שהופתעתי לגלות את מספרם דרך חיפוש מהיר באינטרנט.

ההיכרות הראשונה שלי עם פודינג אורז היתה בצבא- אביקם הג'ינג'י, מצרי במקורו, היה חוזר מסופי השבוע בבית עם צנצנת מלאה באורז לבן וקרמי. הוא קרא לזה 'אורז בחלב' ואכל את זה בתאוה בלתי מוסתרת ואני, עד היום, מתביישת להודות שמעולם לא ביקשתי לטעום.

לא פעם התוודתי כאן שדברים רכים ומפנקים הנאכלים בכפית, הם אהבתי הגדולה. הנה קינוח כייפי ומפנק, מתובל דוקא כהילכות ההודים, בוניל והל.

אם בא לכם להתנסות ולהשתמש בפולי ההל עצמם, יש לקלות מעט את תוכנם לפני הכתישה. פותחים ומרוקנים את התוך. מחממים מעט על גבי מחבת נקיה ויבשה עד שמתחילה להשתחרר מהזרעים הארומה ואז כותשים בעלי ומכתש או במתחנת קפה.  נראה תמים אבל שופע טעם.

אפשר כמובן לקצר תהליכים ולהשתמש בהל טחון, רק לדאוג שהוא טרי.

במסגרת הקיצורים, ניתן גם להשתמש בתמצית וניל. אני הייתי היום במצב- רוח משקיעני ולכן בחרתי במקל וניל. אגב, יש היום לקנות צנצנות קטנות  המכילות 'תרכיז' של גרגירי וניל וחוסכות מעט.  בתהליך ובארנק.

חוץ מכל אלו, ניתן לגוון באינסוף אפשרויות:  מי-ורדים, פירות יער, קקאו, קינמון, צימוקים, פיסטוקים ושקדים, גרירת הדרים ועוד כיד הדמיון הטובה.

מסיבה שאינה מובנת לי, הסוכר החום  הזה, בשקיות החומות הקטנות יוצר את קרום הקרמל הכי מוצלח.  לפעמים ניתן למצוא את זה בסופרים ואם לא אפשר  'להלוות' כמה מאיזשהו בית קפה…

 הפודינג יהיה מקסים גם בלי הציפוי, באם אין לכם את המיכשור הנכון. כלומר מבער.

 אני חד- הורית לשישה ימים וזה בסדר. זה בסדר רב הזמן, רק שבאחד מלילות הסופשבוע תוקף את הקטקט שיעול טורדני ועיקש שמפריע את שנתו שוב ושוב. מפריע את שנתו = מפריע את שנתי.  לא נורא, אני מנחמת את עצמי, בצהריים נתפוס שינה קצרה.

הקטקט שרגיל ל-12 שעות שינה בלילה רגיל, מראה סימני עצבנות. בחנות הספרים הוא נשכב על הריצפה בחמת- זעם, כשניסיונותיו  לפתוח ספר של 'מקוווי' עטוף בצלופן, עולים בתוהו. אני מסתכלת עליו בשלוה בלתי- מוסברת, מבינה את זעמו וחושבת לעצמי שזה חומר נפלא לבלוג.  היה שלום 'לא נעים כי מסתכלים' וברוכים הבאים למשפחה מרובת ילדים.

בבית אני  מכינה את הדרדסים למבצע. הקטקט נשלח למיטתו והם בוחרים ב'חתולים בצמרת', מתכסים בשמיכות ומקבלים פופקורן, תותים ומים. "אמא עייפה", אני מסבירה להם בדרכנו הביתה,  " צריכה לישון" . אין מפריעין לאמא בשעת השינה. כן, הם מבינים. יש להם גם פלסטלינה למקרה שמזלה של אמא יהיה שפיר במיוחד.

איזה שפיר ואיזה נעליים. הקטקט מתרגז מהשיעול וגומר עם השינה אחרי 30 דקות.

הוא עובר למיטה שלי ומתמקם בשמחה. תוך שיעולים עיקשים ביותר אך עם ברק בעיניים, הוא מתבונן ב- 'cars'.  עוד לא בן שנתיים וכבר מאוהב…

מושא אהבתו, נחמתו וביטחונו הוא lightning mcqueen , הקרוי בפיו: 'מקוווי'. צריך לראות בכדי להאמין. הוא אוחז בידו הקטנה באוטו מקוווי קטן ובשניה בנעל בית מסמוטטת של הגיבור האדום ועיניו זורחות בכל פעם שדמותו של זה עולה למסך. הוא לא רואה על העיניים מעייפות אבל הוא מאושר. והוא בכלל לא אוהב טלויזיה.

נמברטו מגיח מהסלון. " תאר לך", אני אומרת לו בצחוק, "שיותמי יהיה בסרט במקום סאלי…"        "לא", הוא עונה רציני, " הוא לא יכול. סאלי היא בת!".  טוב, לא נסביר לו את עובדות החיים בגיל +4 .

היום, בדרך לפיזור גנים, אני חושבת לעצמי שהיה כיף להיות איתם לבד. כיף ולא תמיד קל.

אני חושבת שלהיות איתם לבד מוציא ממני אמא יותר טובה. הידיעה שהכל תלוי בי  נוסכת בי סבלנות מרובה יותר. כל אחד אדם קטן בפני עצמו- עם אופי ואישיות ורצונות.  רצונות מנוגדים על-פי רוב לשלי. הם עולמי.  ומשזה נאמר- כמה טוב שהוא חוזר מחר הביתה.

כדור שני הייתי כבר אמורה להפנים שאין צדק בעולם שלנו. ועדיין קשה לי לקבל את העובדה שבצד שלנו יורדים השמיים על האדמה ובמקום אחר צחיח עד כאב.

כמויות הגשם שניתחו עלינו בשבועיים האחרונים ללא הרף וולא הפסקה, גרמו אפילו לגינה לתהות. למה מישהו לא סוגר שם את הברז. והנה פתאום יומיים יפיפיים. הפוגה קצרה שנותנת לצמחים להתאושש וגם לנו. מחר כבר יהיה אחר.

 לצאת החוצה ובאמת להסתכל ולא רק לרוץ מהר ולמצוא מחסה. כמה שיפה. המוני עצים מלבלבים במיני ורודים וסגולים ולבנים. עושה חשק לאוכל צבעוני.

הדבר הכי צבעוני ועונתי שאני מוצאת בחנות זה rhubarb . הוא נראה כמו סלרי בצבע אדום זרחני. יש לו טעם חמצמץ, מה שהופך אותו לשילוב מאושר עם תותים מתוקים. אני זוכרת את סבתו של האיש מכינה מזה קומפוט ולכן ברור לי שיש את זה בארץ, אבל חברה שלי מתעקשת שלא. בהמשך הויכוח היא אומרת לי: " צ'חלה, אני לא חדשה כאן בנוף ואני אומרת לך אין!". מישהו כאן עצבני ולמרות זאת אני מאמינה שבטח אפשר למצוא את זה בעונה בשוק. אם זכרוני אינו מטעה אותי- קוראים לזה 'רוברבה'. ומחר אני הולכת לחטוף ממנה בראש.

בכל מקרה, אני רוכשת לי  את המקלות האדומים ובבית מתדיינת עם עצמי באפשרויות. האפשרות הטבעית ביותר היא פאי אבל אין לי זמן ואין לי כוח. האיש נסע לשישה ימים ואני ב'מוד' חסכוני. אני מחליטה על ריבה וכמחווה לסבתא, משאירה אותה על הצד ה'קומפוטי' שלה ולא מבשלת אותה עד הסוף. כמה טעים!

הגבעולים האדומים מתפרקים בבישול לסיבים רכים ולאדום הזה טעם חמצמץ ומתוק, שמזכיר לי קצת ליפתן של פירות קיץ. וזה מזכיר לי את המעדניה היוונית שברחוב  Sullivan במנהטן, ליד המאפיה- שם אפשר לקבל קערית קטנה ובה יוגורט יווני סמיך ועליו פירות מבושלים בסוכר.   

אז הנה- גם לי יש! 

אפשר גם לשמור כמו ריבה בצנצנת מעוקרת. 

נ.ב.   אני רושמת לי לנסות להכין מזה איזושהיא עוגה.

נ.ב. 2.  מ. שהיא עז הרים ידועה, טוענת שרוברב גדל בארץ כצמח בר בשם:  ריבס. אהה!

"תגידי לי את השתגעת?"  אמרה לי דיתי, "מה פתאום שומר?!״

"שומר זה נהדר" אמרתי מנסה להשחיז חרוזים. אצל פרינצי בכיתה א' עובדים על זה ואני כבר בשוונג.

"שומר זה בסדר" היא התעקשה, "אבל זה לא שיבוא למישהו פתאום שומר. תכתבי על משהו מעניין, נורמלי כזה"

אז לידיעת כולם- השבוע אני הולכת להיות סופר נורמלית, נורמלית בקונצנסוס. ובעבור זה אצתי להכין גרנולה.

גרנולה של בית זה קלי-קלות: למדוד, לערבב ולאפות. וזה גם יופי של דבר להכין כמתנה או להביא כשמתארחים. כי כולם, אבל כולם אוהבים גרנולה.  ויש גם את העניין הזה עם הבריא. וכן, היא יכולה להיות כזו אם לא דוחפים בה חמאה וטונות של סוכר ובעיקר אם לא מתעסקים לה בערך הקלורי.

בכדי לא לשעמם את עצמי, ניסיתי אותה היום עם 'אגבה'  agave . את האגבה הכרתי דרך היידי סוונסון, שהיא בלוגרית אמריקאית ותיקה ואחת מחלוצות הבריאות הגדולות.  בספר  המקסים שלה (לא ניסיתי את המתכונים,  אבל אח.. הצילומים והצבעים…), היא מפרטת אחד לאחד מוצרים טבעיים- בריאותים היכולים להוות תחליפים לקמח, סוכר ועוד. ה'אגבה' מופק מצמח מדברי בעל שם זהה. הוא נראה כמו סירופ מייפל ובעל טעם מתוק וסוכרי.

להוסיף פרג לגראנולה למדתי מ'אורנה ואלה' ועל זה אני מוסיפה גם שומשום, גרעיני דלעת (גרעינים לבנים), קוקוס ומה שיש בבית. נחמד לערבב חלק מהגרנולה ביוגורט עצמו ולהוסיף עוד קצת למעלה וכמובן שגם פירות. אחלה ארוחת-בוקר.

הייתי רוצה לאחל לכולם שבת שלום. אבל יש רק שבת.

תהיו לי  בריאים.

תמיד נחמד לקבל. או לתת.