קטגוריה: דגים ופירות-ים

איך שהגענו הביתה עם המזוודות, הגיעה משפחת איגר, שהיתה ביומה האחרון בטיול באזור. איגר הוא ירושה עתיקת יומין מימי הצבא של האיש ותרשו לי לקרוא לו ה איגר- קיבוצניק פיינשמעקר, שידע על אוכל טוב הרבה לפני שידעתי אני. 

מן הראוי היה במצבנו הג'טלגי לאכול משהו שמישהו זר בישל אבל לאיגר לא מגישים סיני. לאיגר עושים כבוד.
כשכל האחרים הלכו לטפס על הסלע האינדיאני, הלכנו שנינו לקניות. מישמשנו פלפלים, הסנפנו פטרוזיליה והיה כבר הרבה אחרי שש בערב כשחזרנו אז יאללה יאללה אוכל, כי הילדודים רעבים.

האיגר אוהב לבשל עם הידיים. הוא ממסג' את הדג. הוא ממסג' את הבשר. אני מקוה בשבילה שהוא ממסג' ככה גם אותה. היתה פסטה שהוא הכין עם פטריות טרגון ויין, שיפודי עוף לילדים (לי נתנו את עבודות הפועל), ירקות צלויים, סטייקים מצוינים אבל הכי טעימה היתה ה- ס ב י צ ' ה !

הדבר הכי חשוב בסביצ'ה זה הדג עצמו כמובן. הכי טוב לשאול את מי שמבין- זה שלנו המליץ על אמנון ושנינו עשינו פרצוף- כי מי מכין אמנון נא?! אבל למרות הפרצוף לקחנו וההוא צדק. דג טרי צריך להריח ים עדין עדין וזהו. אם מריח 'דגי'- זה לא מה שאתם מחפשים לסביצ'ה. אחרי שמוצאים את הדג הנכון, לוקח שתיים וחצי דקות של הכנה.

את קיארה קיבלתי במתנה מנמברטו. זה היה בשבוע השני של ביה"ס, כשבאתי לאסוף אותו והוא משך אותי ביד והצביע על ילד גבוה אחד ואמר: זה החבר הכי טוב שלי!

מי מכם שהתנסה כבר בהורות, יודע, שבגיל 5 'החבר החדש הכי טוב' בא קומפלט עם אמא שלו או בוגר אחר. ככה זה פה בכל אופן ואם ההורה הוא קוץ בתחת, אזי אכלת אותה ובגדול. הילד עם השיער החלק והארוך הגיע עם אמא שלו האיטלקיה. האיטלקיה הגיעה עם תנוקת קטנה ומבט מפוזר בעיניים. תוך שתי דקות, שני מבטאים וכמה מבטים- היה חיבור. מסוג החיבורים שיכול להיות לי רק עם עוד מישהו שמדבר על האמריקאים כ'הם', שחווה ילדות אחרת ושמרגיש פה קצת אורח.

מאז אנחנו ביחד. אני והאיטלקיה. האיטלקיה ואני. מגלות כל פעם עוד קצת אחת את השניה. מקטרות יחד. דואגות יחד. צוחקות יחד. מבשלות יחד ובעיקר- אוכלות יחד. 

אני שומעת ממנה סיפורים על אוכל איטלקי מהסוג שאוכלים בבית, על הפודינג של סבא שלה ועל חיים אחרים. אנחנו מפנטזות יחד על מה נכין ואיך נאכל את זה  ולמרות העובדה שקיבלתי איטלקיה שמבלה את רוב זמנה במטבח בריסוק אוכל של תינוקות, יש לה לקיארה חיך שפתוח לכל טעם חדש, יכולת אבחנה מרשימה והתלהבות של ילדה.

אתמול לשם שינוי בישלנו במטבח שלה, זה שהיא מקטרת עליו בלי סוף אבל אני אוהבת- ישן ומהוהה עם סימנים של עבר, צופה לגינה פראית ומעט זנוחה. קיארה חולמת על פאטה של כבדים כבר הרבה זמן והחלטנו להכין כזה, במהלך הכנת עוגת יומולדת לבת השנה שלה. כמה זמן לא אכלתי וכמה שהדבר הזה טעים. 

הנה משהו שלמדתי ממנה לאחרונה- לאהוב אנשובי!  עד לא מזמן, הדבר הזה היה מבחינתי דג מסריח שאין לאוכלו (למרות שבילדות אכלתי ה ר ב ה ממרח אנשובי משפורפרת- מי שזוכר את זה סימן שהוא זקן. ופולני.) האיטלקים, מסתבר, מאד מאד מאד בררנים בקשר לאנשובי שלהם. 'זה לא יכול להיות', היא אמרה לי ושלפה מהארון צנצנת של אנשובי משומר בשמן שנשלחה אליה מאיטליה, 'פשוט לא טעמת את הדבר הנכון'.. מסתבר, שאנשובי טוב הוא מתקתק ומלוח ונמס בפה ולא, הוא לא מסריח. אח"כ היא לימדה אותי להכין רוטב ויניגרט עדין עם אנשובי, שלטענתה בא מרומא. האיטלקים אוכלים אותו עם ירק מריר ופריך שנקרא 'פונטרלה' אבל מאחר ואין פה כזה, שידכתי אותו לסלט של עלי סלרי וצנוניות וביחד עם הפאטה, היה מענג-זה-לא-מילה.

וואלה אחרון לשנת 2009

טור אחרון בהחלט לשנת 2009, החלטתי בשיחה קלה עם עצמי, צריך להיות לא שיגרתי! הוא צריך להכיל את כל הדברים האלו שלא עשיתי כאן עד עכשיו- קצת לא כשר ( אז מה? שיצעקו), קצת חגיגי ( בכל זאת שנה לועזית חדשה בפתח), קצת מיוחד וכזה שלא מכינים בכל יום. השבוע החלטתי- יהיו כאן מולים!

יהיו  כאלו בינכם שלא, וזהו. יהיו גם כאלו שכן אבל רק במסעדה והם  ב ד י ו ק הקהל הנכון לטור הזה- כי מולים להרבה מאיתנו, הם לא דבר נפוץ בבית אבל בעצם הם כל- כך קלים להכנה ויוצרים בכמעט כלום עבודה- ארוחה מיוחדת במינה, סטייל בריסל או פריז.  לא יודעת איך זה עובד עבורכם אבל בשבילי ערב השנה הלועזית האידאלי אינו מסיבת נצנצים רועשת והומה זרים אלא כמה אנשים שנהנים להיות ביחד, נרות, אוכל טוב ומשו להרטיב את הגרון.  החלק היחיד שיקשה במשימה הזו היא למצוא מולים טריים אך מרגע שהתבייתתם על האוצר, רוב העבודה יכולה להעשות מראש: הכנת רוטב היין והטרגון, ניקוי הצדפות, פריסת הלחם לפרוסות עבות (שיהפכו בהמשך ללחם קלוי עם שום על-מנת שיהיה מה לטבול ברוטב הטעים שנשאר בתחתית הצלחת…) וצינון היין הלבן. זהו.

בזמן שנשאר לכם תוכלו אם תרצו להתפנות למחשבות הרזולוציות שלכם לשנה החדשה, כמו אחינו האמריקאים. הרזולוציות הן אותן הבטחות שכל אחד מאיתנו מבטיח לעצמו שוב ושוב ברגעי משבר או חולשה, כמו: לרזות, להתחיל לעשות ספורט, לא לקלל ליד הילדים או לעבוד פחות… האמריקאים פשוט עם מאורגן יותר ולכן הם מאגדים את ההבטחות שלהם ברשימה מסודרת לרגל בואה של השנה החדשה. האמת, הרגל לא רע.  השנה למשל התחייבתי לעצמי להתחיל לקחת אומגה 3 באופן קבוע ולאמן את הזכרון בכדי שלא אהיה סנילית לגמרי בגיל 50, אנסה לחשוב קצת יותר לפני שאני מדברת כי עם כל הכבוד לרגש צריך גם קצת מחשבה תחילה ואשתדל מאד לאכול יותר דגים. וזוהי רק ההתחלה.

2010 מצוינת לכולכם ותעשו טובה -תאכלו משהו…

זה מצריך קצת עבודה אך בסוף עומד לו במטבח סיר מעשה ידי להתפאר. קציצות עגלגלות ותפוחות, מלאות בטעמים וברוטב. משום מה, אני מבקשת ממיכל הגדולה שתנסה את המתכון ותביע את דעתה המלומדת. אם יש מישהו שמבין דגים זו היא. בחודשים הבאים רצות ביננו תכתובות אינספור בנושא. אני שולחת לה את המתכון שלי ובתמורה מקבלת : "קניתי דג. אכין מחר" , "הכנתי אבל לא הבנתי שצריך לבשל את השום ולא הכנתי רוטב"  והגדול מכולם: "הכנתי וטיגנתי. אמשיך כשאחזור מהעבודה" וכמה שעות אחרי: " באתי הביתה ומצאתי שנדב אכל את הקציצות… נשארו 3. פעם הבאה".

עברו בערך חודשיים עד שבסוף לאחר הפעלת לחץ מתון קיבלתי הבטחה לניסוי בסופשבוע וחברים- זה קרה!

ובכן חברתי,
היום קציצות הדגים השתתפו בקבוצת מבחן בקרב בני משפחתי המורחבת.
עשיתי בדיוק , אבל בדיוק כמו שביקשת! ( קשה לי מאוד לבשל לפי מידות)

השארתי חלק מהקציצות ללא רוטב. היו משובחות.
את היתר שמתי ברוטב שגם היה טעים מאוד. אני אישית תמיד אעדיף ללא רוטב. אוהבת אותן קשות מבחוץ ורכות מבפנים.
בזכותך למדתי שבטיגון כדאי להשתמש במחבת טפלון. זה כמובן אחרי שהשתמשתי במחבת רגילה והכל נדבק והיה בלגן.
נראה לי שיש מקום לקצת רסק עגבניות. לא פעם ברטבים של פסטה מעגבניות אני מוסיפה איזה כף רסק. לצורך העניין הרוטב הזה די מזכיר רוטב פסטה.
השתמשתי בדג קוד. אני אישית חושבת שהוא טעים יותר.
בקיצור מלאתי את חובתי. החשבון יגיע!!!!!
נשיקות גם לך

אז הנה לכם מתכון קציצות הדגים שלי, שעבר מבחן קפדני אצל מיכל וקיבל גם רסק כמבוקש.

שיהיה יופי של שבוע. בריאות וגשם לרוב.

השבוע, יום אחרי שחזרנו, בכמעט לילה- הופיעה קשת מהממת בשמים.  הילדים כבר ישנו וניסינו להעיר אותם בכדי שיראו אבל הג'ט- לג שלהם ניצח. ככה עמדנו שנינו כמו שני ילדים קטנים והסתכלנו לשמים. מישהו שמח שחזרנו אמרתי לאיש.

עכשיו הנוסע המתמיד מתמיד בניו-יורק. לא נורא, אני מעודדת את עצמי. זה טוב לנקודות של המיילים. והנקודות? הן טובות לטיול הבא.

7:40 והבית שקט. כולם במיטות מתחת לשמיכות עבות וזה הזמן שלי ושל המחשב. אני מנסה לחשוב על חום ועל אוכל שרוצים כשחם אבל ממש קריר פה וזה מקשה על המלאכה. בא לי מרק חם ( הדבר האחרון שבא למישהו בקיץ הישראלי) והמרק היחיד שיש בנמצא הוא זה שקניתי ב- whole foods ונשכח במקרר.  'מרק ירקות מרוקאי'- מרק עגבניות עם אטריות וכמה חומוסים, מה פה מרוקאי?!!!

בבוקר, בדרך לפיזור קיטנות וגן, החלטתי לצ'פר את עצמי. צ'יפור עצמי באזור האוניברסיטה זה בייגל ב-  hummungbird cafe, מקום בינוני עם בייגל אחד שמשמח אותי מאד.

בעל הבית הוא סורי חביב שתמיד תופס אותי  או את האיש לשיחות 'על המצב' ולכן בשיקלול אני מכניסה גם את זה ולרב מוותרת מחוסר זמן. אבל הבוקר, הבוקר לא היה אכפת לי.  שמעתי שוב על אמו שילדה 17 ילדים, 3 מהם מתים. דיברנו על החיים של נשים פעם, עם כביסות ביד, אינסוף בישולים ובטנים של הריון שרדף הריון ועל אישתו הארופאית שהספיק לה ילד אחד בשביל לקרוס.  וכן, בסוף גם יצאתי משם עם הבייגל שלי! טוסט של בייגל מחיטה מלאה עם פסטו (ככה הוא קורא לזה אבל זה לגמרי לבן ולא פסטואי ואם להודות על האמת, אף פעם לא טרחתי ממש לנסות ולפענח אותו..), כמה פרוסות חציל דקיקות כנייר וממש כמעט שרופות, 2 חתיכות פטה קטנטנות, מלפפון ונבטים. וכן, אני יודעת, זה לא נשמע  כל-כך טעים אבל משום מה, משהו שם עובד טוב ביחד.

בייגל north beach (ככה קוראים לו, מה לעשות) + כוס מיץ סחוט טרי של תפוזים וגזר ב-$6. מומלץ בחום.

לעומתו, לפני כמה חודשים, בבית קפה אחר של 'בן-דוד', אמר לנו הבעלים משנודע לו על ישראליותנו "ברחתי מכם עד הנה ובסוף אתם באים גם לכאן"… זה היה כאילו בבדיחות אבל דקר בלב. ודוקר גם עכשיו.

אבל אני אשאר בעניין של סנדויצ'ים היום. בסופשבוע שעבר בפיקניק ב- angel island המקסים, זכו שני סלטים שהכנתי ממה שהיה בבית להצלחה גדולה ולמרות שממש לא חשבתי שזה משהו שיכול לעניין, הוחלט בפה מלא סלט טונה ע"י החברים שחובה פוסט. הם טענו שזה ריענון נחוץ לסלטים הישנים ושהם נפלאים.

אז הרי גרסאותי לסלט ביצים וסלט טונה. תודה לכם חברים על התמונות, מרץ האכילה ועל הטיול…

וחשוב לא פחות, כי הבטחתי למ. שממש מתה על הכלי הזה, להציג בפניכם את ה- spork !

השילוב העכשוי והמאד פרו- סביבתי של מזלג-סכין-כף.

 .

אז מה היה לי בביקור שלי בארץ?

הרבה יותר ממה שצפיתי ותאמינו לי שציפיתי להרבה.

 היתה חתונה אחת (מקסימה ומתוכננת), לוויה אחת ושבעה אחת (שממש לא). היה כיף של משפחה ו'סטרס' של משפחה, איך לא.  ובעיקר אושר גדול לילדים. ובין לבין רגעים קטנים של נחת עם חברות שהן בליבי.

"אז מה להכין לך, קרציה?!" מיכל שאלה (אין כבוד אני אומרת לכם) ואני אמרתי קציצות דגים. אישה צנועה אני, לא?! והאמת היא שבכלל התכוונתי לקציצות דגים אדומות אבל כל מה שהיא מכינה טעים לי נורא.

אז הנה מתכון לקציצות דגים מטוגנות וממש, אבל ממש לא 'דגיות'- מה שהופך אותן אטרקטיביות גם לכאלו שלא מתים על דגים.

 ותקלה אחת קטנה- אין תמונה של התוצר המוגמר. חוסר ריכוז מצידי והופ.. לא נשאר!

ובהזדמנות זו, צ'חלה (ואווורילה גם)

רציתי להודות שוב על ארוחת הבנות, הקציצות, הפרחים והארגזים

הסטודיו של מיכל

משתלת הכפר, כפר אז"ר   03-535-1115

על ארועי ה'סיום' הבלתי נגמרים שלנו (מי ישמע צאצאינו סיימו קולג'), האפיל ללא ספק טקס הסיום של המחלקה לכלכלה בברקלי. האיש התעקש שזו תהיה חויה נהדרת לילדים (בכל פעם שאני לא משתפת פעולה הוא נוהג להכניס את המשפט הזה ואויה.. מי אני כי אהרוס לילדים שלי חויה נהדרת??)

מאחר ופקפוקי בנושא לא הועילו, מצאתי את עצמי נשרכת עם שני גמדי הבית הבכורים בשמש הקופחת, באמצעו של יום לימודים רגיל בהחלט לאוניברסיטה. אנחנו ועוד כמה מאות הורים, חברים ובני משפחה נרגשים, לבושים במיטב המחלצות.

כאן הרגע להודות חברים, שלמרות הגישה הלא מאד אוהדת שלי לאירועים מסוג זה, המראה מלמעלה רגע הגעתנו למקום היה מרגש ומרשים בהחלט- על הבמה ישבו כל אנשי הסגל לבושים בגלימות שחורות וסוג של כובעים ומולם, לצלילי המוזיקה, צעדו הבוגרים הטריים של מחזור 2009- ממש כמו בסרטים. אבל זה היה מרגש רק לרגע כי אחר- כך זה היה טיפה משעשע ברצינות התהומית והדרת הכבוד המעט מנופחת.

והאיש?  האיש היקר היה שקוע בשלו. מרחוק אפשר היה לזהות אותו מדבר עם זה שלצידו בליווי תנועות הידיים האופייניות ושרוך של כובע שחור שמקפץ איתו במרץ.  הילדים כמעט נפלו מהטריבונה בנסיונות נפנוף נמרצים להשגת תשומת ליבו ומשזו הושגה לאחר 5 דקות רצופות נפנופים (אחר כך הוא יאמר לי: זה לא אני שדיברתי זה הוא דיבר איתי!) הוא זיהה אותם ונופף חזרה. הילדים כמעט התעלפו. לא יודעת שמא חויה נהדרת אבל התרגשות תהומית כי בכל זאת, לא כל יום רואים אבא על במה בשמלה ובואו נודה על האמת, מצנפת! .. ואז הוא נופף שוב והם נופפו והוא נופף… והוא אפילו המשיך לנופף להם מדי פעם כשהטקס התחיל וזה היה ממש חמוד. ואני חשבתי על איך השמש הזו תהרוג אותי בסוף (פולניה זה אופי) ועל הדברים המגוחכים שאדם מוכן לעשות בשביל לשמח את ילדיו.

ואחרי רבע שעה בערך, הרבה לפני שהבוגרים מעיפים את הכובעים באויר בחלקו היותר מעניין של האירוע -הלכנו.  זה היה בפעם העשירית בה נמברטו שאל בקול רם מדי (ותודה לאלים שבעברית): 'אמא, למה האיש הזה מדבר כל- כך הרבה?'  כי הקלאסה היא לדעת לפרוש בשיא.

אפילו אם השיא הוא פרטי שלך ולא של הארוע.

והנה אחד מהשיאים שלי ושל קטקט המשפחה. דרך פשוטה ממש לשרימפסים טעימים ומתפצפצים בפה בדקותיים של עבודה.

וציטוט מהספר:  

I love – adore- Thai green curries and have tried over the years to prune their long and intimidating ingredient lists, but to no avail. Everything is there because it needs to be

I know it's a lot of shopping but there is not much cooking  involve. just do it

בספר מוצעות מספר אפשרויות לגיוון. אני שילבתי בין עוף, דלעת, פטריות שיטאקי ופולי סויה, שאינם מרכיב אותנטי, אך עדיין מהוים תוספת סימפטית ביותר. בדיעבד העוף היה מיותר.  אפשר להשתמש ב 500 גר. שרימפס או דגים, חצילים, פטריות למינהן, תרד ובקיצור כל מה שבא. את השרימפס\דגים אין צורך לטגן, רק להוסיף לנוזלים לאחר הרתיחה. 10 דקות בישול בלבד. את הירקות והעוף מומלץ להעביר טיגון קצר.

לא ממש אוהבת את ניו אורלינס. חוץ מזוג הגברים החמודים שאירחו אותנו בביתם, הכל נראה לי מעושה. הרחובות המצועצעים, הבחורות הטיפשיות שעומדות על מרפסות הבתים ומשחקות אותה קוליות כשהן מרימות את החולצה. אפילו הג'אז. והאוכל- איזו אכזבה ענקית. עמוס מדי, מצועצע מדי , תיירותי מדי.

אבל השבוע, כשנסענו לטייל ב- Bolinas, עיירה קטנטנה ומתוקה, אליה נסענו בדרך קסומה ומפותלת ואכלתי שם במקום חמים (כשבחוץ קר) גמבו, התעוררה בי הסקרנות. המרק היה סמיך, כמעט נזידי, ומתובל והיו בו עוף ונקניקיות ושרימפס והוא היה בדיוק הדבר הכי נכון לרגע הזה.

בבית, לאחר מחקר מקיף, שילבתי בין כמה מתכונים. קצת בעייתי לנסות ולבשל משהו שאתה לא ממש יודע איך הוא אמור להיות בסוף הדרך. זאת אומרת, העובדה שמישהו במסעדונת  הקטנה הזו בעיירה השכוחה הזו, החליט לקרוא למנה הזאת 'גמבו' לא בהכרח הופכת אותה לכזו… והעובדה שבמשך שנים ארוכות (מאז אותה נסיעה),  האיש ואני  נמנעים מלאכול כל דבר שאמור להיות 'קראיולי', אינה מוסיפה אף היא.

אך לא אני כי אשבר… חצי יום עמלתי על הסיר. אין מה לומר, יצא טעים. לא בדיוק הגמבו של Bolinas , אבל משביע וריחני. רק מה, ים של עבודה. למשל, הבסיס לתבשיל הזה מתחיל ב-  roux (שהוא ה'מסמיך' העשוי בדר"כ משומן וקמח). במקרה הלואיזיאני הוא עשוי משמן חם וקמח, אשר בבישול איטי מקבלים גוון שחום וריח עמוק ומחניק של פופקורן שרוף. להוסיף את כמות השומן הזו לסיר אחד נראה לי פשוט טירוף. 

כן, יצא טעים אבל לחלוטין לא מצדיק את כמות העבודה. אי לכך החלטתי להשקיע בגרסה שניה, נוחה יותר לבריות עסוקות אך מאותם חומרים.

 זוהי מן ארוחה שלמה בסיר אחד, שמתאימה במיוחד ליום חורף סגרירי כשבא משהו חם, מפנק ומתובל היטב.