סוף השנה ושרימפס קלי- קלות

על ארועי ה'סיום' הבלתי נגמרים שלנו (מי ישמע צאצאינו סיימו קולג'), האפיל ללא ספק טקס הסיום של המחלקה לכלכלה בברקלי. האיש התעקש שזו תהיה חויה נהדרת לילדים (בכל פעם שאני לא משתפת פעולה הוא נוהג להכניס את המשפט הזה ואויה.. מי אני כי אהרוס לילדים שלי חויה נהדרת??)

מאחר ופקפוקי בנושא לא הועילו, מצאתי את עצמי נשרכת עם שני גמדי הבית הבכורים בשמש הקופחת, באמצעו של יום לימודים רגיל בהחלט לאוניברסיטה. אנחנו ועוד כמה מאות הורים, חברים ובני משפחה נרגשים, לבושים במיטב המחלצות.

כאן הרגע להודות חברים, שלמרות הגישה הלא מאד אוהדת שלי לאירועים מסוג זה, המראה מלמעלה רגע הגעתנו למקום היה מרגש ומרשים בהחלט- על הבמה ישבו כל אנשי הסגל לבושים בגלימות שחורות וסוג של כובעים ומולם, לצלילי המוזיקה, צעדו הבוגרים הטריים של מחזור 2009- ממש כמו בסרטים. אבל זה היה מרגש רק לרגע כי אחר- כך זה היה טיפה משעשע ברצינות התהומית והדרת הכבוד המעט מנופחת.

והאיש?  האיש היקר היה שקוע בשלו. מרחוק אפשר היה לזהות אותו מדבר עם זה שלצידו בליווי תנועות הידיים האופייניות ושרוך של כובע שחור שמקפץ איתו במרץ.  הילדים כמעט נפלו מהטריבונה בנסיונות נפנוף נמרצים להשגת תשומת ליבו ומשזו הושגה לאחר 5 דקות רצופות נפנופים (אחר כך הוא יאמר לי: זה לא אני שדיברתי זה הוא דיבר איתי!) הוא זיהה אותם ונופף חזרה. הילדים כמעט התעלפו. לא יודעת שמא חויה נהדרת אבל התרגשות תהומית כי בכל זאת, לא כל יום רואים אבא על במה בשמלה ובואו נודה על האמת, מצנפת! .. ואז הוא נופף שוב והם נופפו והוא נופף… והוא אפילו המשיך לנופף להם מדי פעם כשהטקס התחיל וזה היה ממש חמוד. ואני חשבתי על איך השמש הזו תהרוג אותי בסוף (פולניה זה אופי) ועל הדברים המגוחכים שאדם מוכן לעשות בשביל לשמח את ילדיו.

ואחרי רבע שעה בערך, הרבה לפני שהבוגרים מעיפים את הכובעים באויר בחלקו היותר מעניין של האירוע -הלכנו.  זה היה בפעם העשירית בה נמברטו שאל בקול רם מדי (ותודה לאלים שבעברית): 'אמא, למה האיש הזה מדבר כל- כך הרבה?'  כי הקלאסה היא לדעת לפרוש בשיא.

אפילו אם השיא הוא פרטי שלך ולא של הארוע.

והנה אחד מהשיאים שלי ושל קטקט המשפחה. דרך פשוטה ממש לשרימפסים טעימים ומתפצפצים בפה בדקותיים של עבודה.