לא ממש אוהבת את ניו אורלינס. חוץ מזוג הגברים החמודים שאירחו אותנו בביתם, הכל נראה לי מעושה. הרחובות המצועצעים, הבחורות הטיפשיות שעומדות על מרפסות הבתים ומשחקות אותה קוליות כשהן מרימות את החולצה. אפילו הג'אז. והאוכל- איזו אכזבה ענקית. עמוס מדי, מצועצע מדי , תיירותי מדי.
אבל השבוע, כשנסענו לטייל ב- Bolinas, עיירה קטנטנה ומתוקה, אליה נסענו בדרך קסומה ומפותלת ואכלתי שם במקום חמים (כשבחוץ קר) גמבו, התעוררה בי הסקרנות. המרק היה סמיך, כמעט נזידי, ומתובל והיו בו עוף ונקניקיות ושרימפס והוא היה בדיוק הדבר הכי נכון לרגע הזה.
בבית, לאחר מחקר מקיף, שילבתי בין כמה מתכונים. קצת בעייתי לנסות ולבשל משהו שאתה לא ממש יודע איך הוא אמור להיות בסוף הדרך. זאת אומרת, העובדה שמישהו במסעדונת הקטנה הזו בעיירה השכוחה הזו, החליט לקרוא למנה הזאת 'גמבו' לא בהכרח הופכת אותה לכזו… והעובדה שבמשך שנים ארוכות (מאז אותה נסיעה), האיש ואני נמנעים מלאכול כל דבר שאמור להיות 'קראיולי', אינה מוסיפה אף היא.
אך לא אני כי אשבר… חצי יום עמלתי על הסיר. אין מה לומר, יצא טעים. לא בדיוק הגמבו של Bolinas , אבל משביע וריחני. רק מה, ים של עבודה. למשל, הבסיס לתבשיל הזה מתחיל ב- roux (שהוא ה'מסמיך' העשוי בדר"כ משומן וקמח). במקרה הלואיזיאני הוא עשוי משמן חם וקמח, אשר בבישול איטי מקבלים גוון שחום וריח עמוק ומחניק של פופקורן שרוף. להוסיף את כמות השומן הזו לסיר אחד נראה לי פשוט טירוף.
כן, יצא טעים אבל לחלוטין לא מצדיק את כמות העבודה. אי לכך החלטתי להשקיע בגרסה שניה, נוחה יותר לבריות עסוקות אך מאותם חומרים.
זוהי מן ארוחה שלמה בסיר אחד, שמתאימה במיוחד ליום חורף סגרירי כשבא משהו חם, מפנק ומתובל היטב.
סוג של גמבו
את הגמבו המקורי יוצקים על אורז אבל גם בלעדיו מתקבלת ארוחה משביעה וטעימה נורא. אם אתם מאוהבי החריף זה המקום להשתולל עליו.
4 ככפות שמן-זית
4 כפות קמח
1 בצל גדול קצוץ
3 שיני שום קצוצות גס
3 גזרים קלופים וקצוצים
2 ענפי סלרי קצוצים
צרור קטן של פטרוזיליה, ללא הענפים העבים, קצוץ
1 קופסא קטנה של עגבניות מרוסקות או רוטב עגבניות מוכן
4 פיסות עוף (אני השתמשתי בחלק שליד הפולקע)- ללא העור אך עם העצם.
1 נקניקיה איטלקית חריפה או לא (מהסוג הנכון- ללא ניטרין)
1 כוס במיה טריה או 1/2 חבילת במיה קפואה
1 כפית סוכר
1 כף גדושה פפריקה
מלח ופלפל\ צ'ילי פלייקס
בסיר גדול, מחממים את השמן. מוסיפים את הקמח ומערבבים לקבלת עיסה סמיכה (אם יבש די, מוסיפים קצת שמן). מבשלים על אש בינונית, תוך בחישה. כמה זמן?! תלוי בסבלנות… רצוי 2-3 דקות. העיסה הזו היא שתסמיך את המרק וככל שמבשלים אותה יותר הריח והטעם שלה מתחזקים.
כשהספיק- מוסיפים את כל שאר החומרים ומים לכדי כיסוי. מביאים לרתיחה. מתבלים היטב וממשיכים לבשל שעתיים- שלוש, מכוסה למחצה, עד שהמרק מסמיך והעוף מתפורר מרכות. מתקנים תיבול וצוללים.
* אם חפצה נפשכם בתוספת השרימפס- מחשבים 2-3 לסועד, מתבלים במלח-פלפל- פפריקה ומטגנים במחבת עם טיפונת שמן-זית ל-2-3 דקות. מגישים עם המרק.
.jpg)
.jpg)
ביסים 
עמי ואני היינו שנה שעברה בניו אורלינס חודש וחצי,לרגל הקלטות שלו.
צחקנו נורא כשקראנו את מה שכתבת כי הרגשנו בדיוק אותו דבר
מתרחקים מכל מה שמופיע תחת קריאולי (גמבליה וכדומה..)
אז סורי שלא מגיבה על המתכון אבל לא יכולה שלא לחלוק רשמים..
האם זה בגלל שאנחנו ישראלים? הרי בכל אמריקה המטבח שלהם הוא שם דבר ואנחנו בנינו כאלו ציפיות לפני…
ובכל זאת בגלל השהייה הארוכה מצאנו כמה מסעדות טובות (מעטות ויקרות להחריד) וסצנת גאז מקסימה שאינה תיירותית…
היי הילה, הכנתי את המרק השבוע והמשפחה אהבה מאוד. תודה. אני קצת מתבעסת על זה שישראל ביעסה אותך. ברור, את פה הרבה שנים ויותר קשורה לארה"ב מלישראל אבל אני עושה (רוב הסיכויים) את הדרך ההפוכה ופתאום יש לי רגליים קרות ואת לא עוזרת לי פה בכלל 🙂 .
אוי, זה מרק ענתיקה זה..
חלילה לך לחשוב שישראל ביעסה אותי, אני מסרבת להגדרה. אין כאן שחור ולבן. החיים של כל אחד מאיתנו מורכבים מכל כך הרבה רבדים ורקמות ויחסים- זה הרי לא פשוט וכל כך שונה מאחד לשני. ויש תמיד געגועים לדברים שיש ויהיו רק בישראל- הנה אני כבר נוסעת לבקר את הדברים האלו בדצמבר..
חממי רגליים- והרבה בהצלחה!
תודה מותק. אני מכינה רק מתכונים עתיקים כי קצת איבדתי את חדוות הבישול בין הילדים לעבודה (אני שוב עובדת. מורה. חצי משרה. דווקא סבבה) ובעיקר עמליה שלא נותנת לי לנשום. אולי יום אחד זה יחזור אלי, בינתיים חזרתי מהספריה עם ים מגזיני אוכל כדי להחזיר עטרה ליושנה.
מתכון מעולה!