קטגוריה: ירקות

שבת אחרונה בהחלט בלי אבא שמלמד. אנחנו נשארים בפיג'מות ומעבירים את היום בבית. אוכלים טוסטים עם דבש ותותים ובננות לארוחת בוקר, בונים סוכה קצת באיחור (אני על הסולם ונמברטו מתקרצץ מלמטה) ומכינים עוד קצת קישוטים (אין על שרשראות צבעוניות).

הברז של האמבטיה דולף כבר כמה ימים. "מושה", אני אומרת לאיש "תנסה לראות מה זה..". אני חושדת בו שהוא מסוגל להרבה יותר ממה שהוא חושף אבל מורשת האבות וגם התאוריה שכל אחד בעולם הזה צריך לעשות את מה שהוא טוב בו (יעני 'התמקצעות') מנצחת. "תקראי לאסים" הוא אומר לי כמו תמיד.

אסים זה השם של איש התיקונים שלי. אם זה היה תלוי בבן-זוגי, אסים היה גם בא להחליף מנורות שרופות. הוא לא היה פה ימבה זמן אבל זה רק בגלל שאני מתביישת לטרטר אותו על שטויות ובסוף מצליחה או לנג'ס מספיק או לעשות את זה לבד. הפעם אין ברירה. קוראת לאסים.

בואו נכין פסטו, אני אומרת לגמדים כשארוחת הצהריים מתקרבת. הילדים, נתנו בהם סימנים כמו בארבעת המינים, רק שהם שלושה. היא לא רוצה לעשות וגם לא לאכול את זה. האמצעי רוצה לעשות אבל לא בא לו לאכול את זה והקטן, כמו אמא, רוצה לעשות ורוצה אף רוצה לאכול את זה (וגם את כל השאר). אנחנו קוטפים בזיליקום מהעציץ (לא מצליח לי בגינה. תמיד אוכלים לי אותו) ולפני שאני מספיקה לשטוף ההם מתחילים לדפוק עליו. אורחים בפסטו או שלא, זאת אין כבר לדעת.

אסים מגיע ב ד י ו ק כשמתחילה הארוחה. מיסיס הילה, הוא אומר לי, גוד טו סי יו, לונג טיים. אני מאד אוהבת את האיש  הזה. הוא מהאנשים האלו שרואים להם את הטוב בעיניים וחוץ מזה שנינו זרים בארץ לא לנו. כמה דקות אחרי, בעוד שנינו מתדיינים באמבט, שישו ושימחו בפינת האוכל. החיות הקטנות מרימות דציבלים. אני זונחת את אסים ומוצאת אותם שמחים ומתפרעים כשסביבם חתיכות פסטה פזורות והדפסי פסטו ירקרק על הקיר. בכל פעם מחדש אני מופתעת מהמרחק הזעיר שבין שליטה ורוגע ובין כאוס מושלם .

אני שואלת את אסים אם הוא רוצה פסטה. יס מיסיס הילה, איי ריממבר יו אר אה ורי גוד קוק. (הוא לא ראה את הסלט שהבאתי אתמול לארוחת ערב אצל חברים. בואו נגיד- נסיון לא מבריק) בינו וביני והילדים הולכת כמעט חבילת פסטה.

אני מלווה אותו לדלת. 'עשית בחוכמה' הוא אומר לי כל ביקור בעודו מסתכל על הילדים. לו עצמו יש רק ילד אחד 'מעודף חישובים', כך הוא מסביר. הפעם, בזמן שהוא אומר את זה, אנחנו שומעים דפיקות מחרידות מאחורי -הקטקט מצא שימוש חדש ומאד הגיוני ליויו: הוא אוחז בחוט ורץ במהירות ברחבי הבית, מה שמאפשר לגוף של היויו לדפוק ולחרב כל מה שפוגע בו.

אנחנו נפרדים עד הפעם הבאה.

בואו נגיד, שאם זה תלוי באיש, אז עד שבוע הבא…

חמש שנים עברו מאז שתלתי שתי גפנים בגינה שלנו, במהלכן השתכנעתי עמוקות שגפן היא אחד הדברים הכי מתגמלים שיכול האדם להצמיח לעצמו.

היא לא דורשת הרבה עבודה או השקעה, יפה וניתנת לאכילה עלים ופירות. עד כדי כך אני בעדה, שאפילו אם גרים בבית -קומות משותף, כדאי למצוא פינה קטנה לשתילה.  השכנים בטח לא יתנגדו לגפן ולכם יהיו עלים. ואם אחרי כל זה לא שוכנעתם, כדאי למצוא מישהו לזנב ממנו עלים. לפחות פעם אחת בשנה!

בשנה הראשונה שלה, כשתנובתה עדיין לא הייתה מספקת,  פול השכן אמר שאקח משלהם כמה שאני רוצה. הוא אמר את זה כי הוא לא ממש חשב שמישהו באמת רוצה לאכול את העלים האלו. אז לקחתי. ונתתי לו חלק מהתוצרת.

אבל אז רציתי עוד וכבר לא היה לי נעים.

הוא מצידו אמר שזה בסדר אבל נראה לי קצת מוגזם לכסח לו את המטפס כולו. אז התחלתי לזנב בסתר… עת יצא מהבית- הופ אני עוברת במקרה ליד ותולשת כמה עלים. אחרי שבוע היה מספיק לעוד ניסוי.

ככה ניסיתי וניסיתי עד שנהייתי אלופת המגלגלות. אבל לגלגל זה ימבזמן.

ואז באה הגאולה-

הדית אמרה שהכינה מאפה עלי גפן בתבנית ממתכון שלקחה מ 'על השולחן'. הו- והחיים נהיו יפים, כי במקום לשבת ולגלגל ולגלגל ולגלגל, מקבלים תבנית גדולה וגדושה באותם הטעמים.

עם הזמן הוספתי ושיניתי והגעתי לגרסאת המאפה האולטימטיבית שלי. אנשים יקרים, אני ממליצה לכם בכל פה למצוא עלים… חבר, שכן, אפילו דבר עבירה- ולהכין את הדבר הנפלא הזה עם האורז הלח ומלא הטעמים, אשר שוכן לו בינות לעלים החמצמצים. תענוג אמיתי.

החדשות הטובות הן שאת עלי הגפן ניתן להקפיא. החדשות המצוינות הן שלאחר ההקפאה הם מוכנים לשימוש מיד -לא צריך מים רותחים.

ובקשר לעלים: נסו למצוא את הקטנים הרכים.  גם בינוניים רכים זה בסדר.

אבא בן-אסא אמר:  "הו תענוג.. לא כמו העכברים האלו שעשית בלי ביסקויטים…"

סוגיית המלח – שתי כוסות אורז דורשות הרבה מלח. התחילו בשתי כפיות ותטעמו. צריך להרגיש לכם מאד מלוח אבל יש לזכור שהאורז עדיין לא מבושל. בסוף כמעט תמיד חסר עוד קצת…

סוגיית המים- הדית נשבעה לי כי שמה 4 כוסות ועדיין הייתה צריכה להוסיף עוד טיפה. לי לעומת זאת, 1/2 3 כוסות הספיקו לאורז לח למשעי. אולי הבדלי אוורז. אני ממליצה להתחיל ב- 1/2 3 כי תמיד אפשר להוסיף.

ולאלו מבינכם שהתמידו וקראו עד כאן ואף גרים באיזור ובאמת נורא כמהים לעשות-

ליד oliveto בפינה של shafter st  ו- forest  יש בית עם גדר חיה של גפנים. החלק שפונה לרחוב ממש זועק שיקחו ממנו כמה עלים… וביננו זה ברחוב וזה רק כמה  ע ל י ם!

והחברים שלי מוזמנים לבוא ולזנב אצלי.

אני והגינה חגגנו היום מן מסיבת פרידה קטנה ואינטימית. אנחנו נפרדות לחודש, היא ואני.

אני והגמדים נוסעים לארץ זבת החלב והדבש ל – 3 שבועות (היתכן של שכרון חושים?)  וכמו שזה נראה הרבה דברים יקרו לה ובה בינתיים, בלעדי כמובן.

דברים ירוקים שיקבלו צבע וכרגיל בטבע, דברים צבעוניים שיהפכו לחומים.

קשת רחבה של רגשות עברתי לקראת הנסיעה הזו- עצבים ועצבות, חרדה ואשמה (הו, בזה אני אלופה כמו כל פולניה טובה) וגם כמה תהיות.

עכשיו, משנרגע הכל, באה השמחה. על התינוקות החדשים שאפגוש, על בוקי שלנו שמתחתן עם מיכל, על הילדים שיקבלו סבתות וסב ודודת ודודים ואחיינים, על העברית הו העברית ועל הסטייל. ועל השווארמה- אני סאקרית רצינית של שווארמה. ועל החברים הנאמנים שלי\ שלנו שאין בעולם סיכוי שנתראה כמו שהיינו רוצים…

ואני אמשיך כמובן לעדכן. מה בישלו לי ומה בישלתי להם (למרות שאני בונה יותר על החלק הראשון… אישה לבדה עם לא אחד, לא שניים כי אם שלושה ילדים!!!) 

ובינתיים, עד שאתאקלם, יהיו 2 פוסטים שהכנתי מראש בבית ואתם- תמשיכו לכתוב אלי את תגובותכם החמימות. גם אם לא תמיד אענה, הן משמחות את ליבי עד מאד. 

אז איזו מסיבה עושים עם גינה, אתם בטח שואלים.

קודם כל קוטפים כל מה שמוכן, שזה לא הרבה כרגע וכלל בעיקר עשבי תיבול, שני גזרונים שמישהו אחר כירסם לפני וקישואים. אבל אח.. אלו קישואונים קטנים ומוצקים.

ובכדי לתת להם כבוד הכנתי מהם פריטטה, שהיא חביתה משוכללת מהמטבח האיטלקי. בתוך לחם טעים (לא פארש כמו שלי. עלאק דיאטה, על מי אני עובדת), חרדל או מיונז, כמה עלים של בזיליקום ופלפלונים חריפים – היא יוצרת יופי של ארוחת ערב.

ותפרגנו לעצמכם לחם שווה

ביי~

היום החלטתי להתחיל במתכון ולהמשיך בברברת. למה?! כדי ליצור עניין. שלא תשתעממו לי.

וכן, ידוע לי שרק אתמול חנכתי פוסט חדש אבל האיש החליט באופן פתאומי שנוסעים ליוסמטי (אוקיי ואישתו קצת קירצצה לו לפני זה) ולכן לא אהיה זמינה בימים הקרובים. 

 המתכון של היום הוא גירסה אסיאתית משהו על הירק הכי יפה בשכונה- האספרגוס. כמה אצילות יש בכל גבעול.

כאו בעונה הוא בכל פינה ובמחירים מצחיקים, כך שאין פעם שאני לא נמסה מהעיניים שהוא עושה לי.

אז מה עושים איתו כשנמאס לאדות ולהוסיף לסלט, לצלות עם שמן-זית ולהגיש עם פרמזן וכשאי אפשר להרשות לעצמנו לאכול אותו עם רוטב חמאה מעלף כמו הצרפתים?

זה מה שעושים:

 הבוקר נקלעתי להליכה עם קת'י שהיא השכנה האהובה עלי. הבת שלה והפרינצי הן חברות בנשמה וגם נמברטו מבלה שם תכופות.

הרבה פעמים אנחנו יורדות ביחד עם הבנות לבית הספר אבל רק מעט מאד עולות יחד. כי כשאני עולה אני בוחרת את הדרך הקצרה ביותר. 'דוך' תלול הביתה , העיקר לגמור עם זה מהר.

קת'י, שהיא מדריכת כושר אישית וגופה מסוקס לתלפיות, בוחרת כמובן את  הדרך הא ר ו כ ה, זו שלא נגמרת. אתם יודעים- קודם מתרחקים מהיעד בכדי לחזור אל היעד והדרך הזו אמנם פחות תלולה אך כה ארוכה. אמרתי כבר, לא?! 

איך שאנחנו מתחילות לטפס היא מספרת לי על חבר לעבודה שמת באופן פתאומי אתמול, בעודו מטפס על הרים. (זה מה שאני אומרת- למה לטפס על הרים?!)

היא קצת בוכה וזה הופך את זה לממש בלתי אפשרי עבורי להגיד לה להאט. אז אוי אני אחריה, כמעט מחרחרת. כמו לעלות את הר תבור בהליכה מהירה.

אני כאן- אז סימן ששרדתי. ובכניסה לבית זה אפילו מרגיש טוב. אני רק רוצה לומר, שאילו הייתי הולכת ככה כל יום הייתי נראת כמו פארה פוסט. אני יודעת שפארה לא נראת משהו בימים אלו אבל לא מצליחה להשתחרר מהביטוי הזה.  

כי פארה לעולמים תשאר עבורי פארה.

וזהו, נשבעת שאני כבר הולכת (צריך שוב לארוז)  אבל רק כמה תמונות:

שבועות- באדיבות מ. המעולה

ויומולדת בידיוני לפרינצי (באדיבות המורה שלא רוצה קיפוח אצל ילדי הקיץ)

והתמונה הזו רק בגלל שאני יודעת שכמה אמהות צמאות (טוב ושני אבות גם)

יוכלו להפיק מכך איזושהיא תועלת…

*את הרעיון הבסיסי ראינו אני והרכה בספר.

** באמריקה אין עוגות. זה רק קאפ קייקס. מה לעשות.

בנתיים הימים עוברים ומצטברים 'אוכלים' שאני רוצה לחלוק אתכם- יש את שבועות שנחגג עם בלינצ'סים מעט אחרים (הכנסתי לבלילה המון עשבי תיבול) ועוגת שמרים גבינתית שיצאה בדיוק בטעם הנכון, יש את השרימפס שאני והקטקט חלקנו בגינה כשהחלים והכבד שהכנתי לעצמי אחרי שחזרו תוצאות כה מצוינות מבדיקות הכולסטרול שלי. יש את הירקות הצלויים עם האיולי שהכנתי לתמר מניו-יורק ויש את אלו שבחרתי להיום- ממולאים!

אוי כמה שאני אוהבת אוכל בתוך אוכל.

 מתה על דברים ממולאים. דמפלינגס למינהם וקרפלעך וקובה ומפרום וכל הדברים האלו שהם ימבעבודה. 

בן הדודה אורי, שיש לו שורשים סוריים ענפים (לא משותפים לאיש שנדפק עם האוכל הפולני משני הצדדים), חזר מביקור מולדת  ובידיו מתנה. הוא הצליח לזנב לי עותק של ספר מתכוני דודתו רינה. התרגשתי מאד.

המתכונים הסוריים (ע"פ רינה כמובן) מתחלקים לפשוטים מאד ולכאלו שלוקחים את כל היום. את ה'מאודה' שהיא בבת עינו של אורי, אני אעשה כנראה כשאצא לפנסיה מהחיים או כשהילדים יעזבו את הבית, מה שיבוא קודם. בנתיים אני פשוט אמשיך להסתכל על התמונה של התבשיל הזה שמכיל קובה אורז, תפו"א ובשר המטוגנים כל אחד בנפרד.

 המתכון של הממולאים האלו מעניין בעיקר בגלל שהוא מעט אחר. אלו הם ממולאים מתקתקים ואת הקישואים מטגנים בהתחלה במעט קראמל, שטעמו מורגש מאד בתוצאה הסופית. חוץ מזה, גיליתי שהסורים מאד אוהבים פלפל אנגלי טחון ומשתמשים בו כמעט בכל מאכל.

נכון שלקח לי זמן להתרגל אליהם. אני מניחה שגם להם אלי. אבל יומיים אחרי, טעמם היה מעניין ומשמח.

 לא הממולאים של ילדותי אבל אוהבת אותם. 

וככה נראים משמשים מיובשים בלי כל הדברים המסרטנים. לא מי יודע מה יופי. וגם לא מי יודע מה טעם.

 יש כאן גם קציצות. היה לי יותר מדי בשר.

בשבת התכנסנו אצל יעל ואילן לקדירה ההיא המובטחת, זו שבגינה לטשתי עינים לארטישוקים הירושלמים. נראה היה שאפילו האחראי על מזג- האויר שמח כי הוא אירגן להם חורף קטן שהלם את הקדירה להפליא.

סביב השולחן במטבח הכייפי הזה, אמרה לי חברה שלהם שהיא נהנית מהבלוג שלי בעיקר כי הוא נותן לה מן הרגשה כזו שהכל (הילדים, הילדים ) כל- כך קל…. ובעוד זה נאמר:

1.  נמברטו שרוע עלי מייבב עם חום פתאומי וגבוה

2. אני עסוקה בלהריץ שוב ושוב את סרטון הבוקר בו הקטקט מלחך שאריות דיסת קוואקר מצלחתו של אחיו הגדול (נו כן… הבנים שלי אוכלים את הדבר הזה)

3. אני ממשיכה בהקרנות סרטון האימים וצופה שחורות בריאותיות . למשפחה בכלל ולקטקט בפרט.

4. אני מבינה שאין מנוס וכחצי שעה אחר- כך נוסעת להשכיב את החולה במיטתו ומדמיינת את כולם שובעים ושמחים בלעדי.

ומה שמדהים הוא שהיא לא היחידה. אחרת  אמרה לי לא מזמן  'את בללה לנד, הא?! ויסטריות, עוגות…'

אז זהו, שלא. לא ללה לנד ולא רגוע. ממש כמו אצל כולם- לפעמים ככה ולפעמים ככה ובעיקר מבולגן ורועש.  אבל את זה יש לכם בלעדי, תודו.

הרבה יותר עדיף שאספר לכם עכשיו על הבצק החלומי הזה שהוא מתנתי לכם לחג השבועות.

בטוח שעדיף.

ולקבל מתכון של בצק ממש שוה זה לא דבר של מה בכך. כי יש הרבה בצקים שמסתובבים בעולם אבל לא המונים שהם ממש ממש טובים. וזה נכון שאפשר לקנות בצק עלים מוכן אבל ההבדל בטעם שוה את העבודה.

אז אם בא לכם קצת להשקיע הנה מתכון של בצק עלים מהיר, בלי הקיפולים המקוריים ועם קצת פחות חמאה אבל עדיין עם פריכות נהדרת וטעם עשיר ומשמח.

ועוד דברים שעשיתי איתו הפעם:

שבלולים מכל מה שהיה בבית- גבינות, פסטו, ממרח זיתים, עשבי תיבול

וגם חובזה שקטפנו בפארק

ואפילו אפונה ירוקה וקרם פרש

סבירות גבוהה לכך שאני לא מחובבות ה'גדג'טים'- צעצועי המטבח,  נעוצה בעובדה הכאובה  שהמטבחים הביתיים שלי היו מאז ומתמיד נורא קטנים ( את זה במנהטן אפילו אי אפשר להכניס להגדרה הזו) תמיד קערה בתוך קערה בתוך  וחוסר של מקום. ואולי זה ההרגל מהמטבח המיקצועי שבו הסכין  היא הכלי שעושה את מרבית הפעולות.

אבל בחודש שעבר נמס לבבי ורכשתי לי צעצעוע חדש. מנדולינה רצינית היא אביזר יקר ואימתני בגודלו אך הצעצוע לעומתה, מתקפל, מעוצב וכמעט שלא תופס מקום.

ובכדי לחנוך את הגעתו החלטתי לנסות ולהכין את סלט הכרוב הסגול והאשכולית האדומה המקסים של ה-  Slanted Doors , המסעדה אליה בסוף אנחנו לוקחים את כל האורחים שלנו מישראל כי מה לעשות סטייל גדול אין פה (בברקלי) ובה יש קצת מזה, אוכל טעים וגם קצת נוף.

כמו שקורה רבות עם 'מתכוני מסעדות',  המתכון לא ממש נתן את הטעמים האמיתיים (נכון מעצבן שנותנים מתכונים מוחסרים?!) אבל עם כמה תוספות כמו מיץ האשכולית וליים הגעתי קרוב.

הסלט המקורי מכיל גם אגוזי פקאן מסוכרים אשר טרחתי להכין אבל חשבתי שממש לא היה שוה. אפשר להשתמש בקנויים אם רוצים.

מספיק מובן, לא?~!

השבוע בעודי מהדסת ב – Berkeley bowl  ניגש אלי איש אחד ואמר: "אני מסתכל עליך בוחרת ירקות. נפלא… את בתחום האוכל, נכון?!"  

אם לא הייתי אני בפיג'מה (אל תסתכלו עלי ככה- זה מאד  ברקלאי ואני בעניין של להשתלב) ואלמלא לא היה הוא בן 100, אפשר היה לחשוב שמדובר כאן באיזו שורת פתיחה מקורית. זהו שלא.

ובהתחלה זה היה אפילו מצחיק. ורק אח"כ קצת מביך. אתם יודעים, כמו להתפס מחטטים באף. 

אבל מה לעשות שחצילים צריכים להיות קלים ומלפפונים דווקא מוצקים ואבוקדו בדרגות בשלות שונות, שלא יהיו אכילים בבת- אחת ועגבניות לא רכות מדי? והידעתם ששמועות טוענות שגזר עם סוף עגול ולא 'שפיצי' הוא מתוק יותר?! ואבטיח- נו באמת, מה זה העניין הזה עם התיפוף?! ולמה אני לא נגמלת? אתם יודעים כמה דפוק זה בטח נראה באמריקה??

 וכשאני בוחרת ארטישוק ירושלמי, אני מחפשת את אלו הגדולים. וכן, שלא יהיו להם הרבה בלוטות, כי אז קשה לקלף. בחורה הגיונית, לא?! ומאחר ויעל סיפרה לי על תבשיל מקסים שעשתה ושאני ממש חייבת לטעום,  אני עומדת כל שבוע מולו ודואגת שזהו, אוטוטו העונה נגמרת ואין תבשיל.

 והנה, פתאום התחיל שוב הגשם וקדירה של עוף עם ארטישוקים ורוזמרין נראית פתאם בדיוק הדבר הנכון.