ארכיון חודשי: נובמבר 2009

איכשהוא תמיד יוצא שהם רוצים לאפות יחד כשיש להם יום חופשי.

אני מנסה לשחד אותם בדברים אחרים אבל יודעת שהקרב אבוד מראש. "לאפות וליצור" הוא יום בו אני מוקפת בנירות וטושים, צבעים ודבקים, במטבח מבולגן ודביק וברצפה ספוגת ביצים כי הרי כולנו יודעים שבכדי לדעת צריך להתאמן

כמו רוב ההורים המודרניים, כך גם אני, מנסה לאפות איתם קצת יותר בריא. בדר"כ אנחנו מכינים עוגות בננה עם סוכר חום, מאפינס של גזר עם קמח מלא והס מלהזכיר חמאה. חמאה זה לאורחים. עד היום אני זוכרת את 'קיש הבצל של רות סירקיס זה לאורחים' של אמא שלי ואת 'פונדו הגבינות זה לאורחים' וכמובן שאת ׳עוגת השוקולד המוסית של האורחים׳.

וככה בעודי שקועה בזכרונות, מתחיל קרב אימתנים בין שתי ההילות- זו שמנסה בכל כוחה להפחית בכמויות הממתקים והמתוקים ולאפות רק עם שמן זית והשניה שאומרת לה שהכל במידה.

…והפעם, מנצחת הילת השמנת והשוקולד.  פותחת את המחברת ומחליטה על פודינג לחם ושוקולד- קינוח אמריקאי קלאסי ועשיר מהימים בהם לא התלבטתי בכלום. כאשר מכינים אותו משוקולד איכותי ומשובח הוא הופך למעדן ממכר במיוחד. כמובן שלא מתאפקת וממציאה אותו קצת מחדש- חצי שמנת וחצי חלב, פחות שוקולד וכמות סוכר שפוחתת פלאים.

בסוף המבצע, בין קליפות של ביצים ומריחות שוקולד על ארונות המטבח, עומדת לה תבנית אדומה מלאה במאפה רך, שוקולדי ומפנק. הוא לא נראה מי-יודע-מה אבל כף גדושה ממנו, חמים וכהה עם נו, טוב, קצת גלידת וניל- עושה לכל המשפחה שלי טוב בבטן ובלב.

למחרת באים חברים. אח, כמה טוב שהשארנו משהו לאורחים… אנחנו חותכים את הפודינג שהתקשה במקרר לקוביות ונהנים מכל ביס.

יש מצב שעל הפודינג הזה הומצא המשפט: אל תסתכל בקנקן אלא במה שבתוכו.

מדי קיץ חוזרים הבנינים לברקלי לביקור קצר, הוא איש האוניברסיטה והיא אשת העולם. מעבר לעובדה שהם משפחה שהיא גם חברים, יש לנו היסטוריה משותפת. כשהגענו לברקלי הם שהו כאן לשנת שבתון והיו העוגן בחיינו החדשים. הקיץ נשלחתי לבדוק עבורם בית להשכרה וכשפתחתי את שערו התרוננתי- גינה גדולה, מלאת עצי פרי מפוצצים- תאנים, שזיפים גדולים בצבע בורדו, עץ אגסים יפיפה ועוד אחד של לימוני מייר. אח, להתעלף. בעלת הבית ואני פרצנו בשיחה ערה על נפלאותיה של הגינה והיא ספרה לי שמאחר ויש לה מלאי פירות עצום למדי, היא מוכרת אותם למסעדת 'שה פניס' הברקלאית.

מהימים הראשונים שלי שם, אני זוכרת, אישה קטנה ומבוגרת נכנסת עם סלסלת תאנים טריות ונותנת אותה לפייסטרי שף. כששאלתי מה זה, הסבירו לי שהם קונים פירות מאנשים פרטיים שיש להם עצי פרי בחצרות. אהה! אולי זה מה שאני צריכה לעשות עם מלאי הפג'ויות האינסופי שנופל לאחרונה בגינתנו ושהשכנים כבר מתחמקים מלראות אותי שמא אדחוף להם כמה ושאפילו חברתי הטובה שאמורה לאהוב אותם נורא, ביימה השבוע 'שיכחה' קטנה ונסעה הביתה בלעדיהן. אולי מישהו יודע מה עושים איתן חוץ מלאכול אותן סתם כך?!

בימים שבין חתימת חוזה ההשכרה ועד הגעתם, עסקתי בחלומות- אני קוטפת תאנים והן רכות ומתוקות. ושזיפים, גדולים, מלאי עסיס ואני עושה איתם ככה או ככה או דוקא ככה. הו כמה חלומות! רק שעד שהם באו, עץ השזיף עמד ערום מפירות, התאנה צימחה פירות קטנים, ירוקים ובוסריים ורק עץ האגסים חיכה לי עם המוני המוני אגסיו.

לאחר שסיימתי לגדף ולהתאונן, אספתי לי אגסים ומשנמאס לאכול אותם ככה, הם נכנסו לסיר.

וזהו סיפורו של הפוסט הזה, שאגסיו כבר מזמן נאכלו ואורחיו כבר מזמן מזמן נסעו אבל תמונותיו כל-כך אהובות עלי, שאין לו ברירה אלא לקרות.

ותודה לכם על התגובות החמות- אין, אין מספיק זמן ביממה…

בראשון, הוא יום חופש לנו, לקה האיש בגבו. השארנו אותו למנוחתו והלכנו ארבעתנו עם חברים, למוזאון החלל. טסנו בין פלנטות וחקרנו כוכבים, חזרנו לכדור הארץ בדיוק בזמן לארוחת צהריים מאוחרת ואפילו קינחנו בגלידה אבל כשחזרנו הביתה, גילינו את אב הבית באותו המצב בדיוק. והמצב לא היה מזהיר.

הרופא טוען, סיפר לנו חבר אחר שסובל אף הוא מגבו מעת לעת, שהטבע יצר את הנשים בנויות פיסית לסחוב תינוקות בעוד שאת הגברים פחות. אי לכך, בעיות גב שכיחות מאד מגיל שלושים+, עת מקימים אלו משפחות. 

ברביעי, הזדמנו שנינו לצהריים ביחד בבית ללא אף צאצא. מחזה נדיר ומיוחד במחוזותנו- כי לאישים עסוקים, אין אף פעם זמן להיות חולים. יצאנו לשוטט בצ'כונה (הרופא אמר לא טוב לשכב כל הזמן במיטה) וכשחזרנו, הגיע זמן ארוחת הצהריים. במקרר מצאתי כמה עגבניות רכות שכבר עבר זמנן לסלט וצרור של פטרוזיליה. אם כך- פסטה. יצא סיר גדוש בפסטה ריחנית ומהבילה של עגבניות טריות מרוסקות, המון שום ופרמזן. רוטב עדין ונעים, כזה שמכסה רק במעט את חוטי הפסטה ונותן לה את כל הבמה לעצמה.

את המעט שנשאר לקחתי לחברתי האיטלקית, שגרה כמה בתים ליד. ההסכם ביננו הוא כזה- היא אחראית הטעימות מטעם איטליה ובתמורה היא מחוייבת לומר את דעתה הכנה, ללא התחנפויות מיותרות.

בערב חיכה לי אימייל:    .delicious! fresh, I liked it

התקופה הזו, של סתיו ארצות הבריתי על חגיו וצבעיו, חוברת כמעט באופן אוטומטי למשפחת הדלועים. בחנויות ובשווקים מופיעים מיד סוגים רבים  של דלעות קטנות וגדולות בצבעי צהוב-כתום- אדום וצורות להם שונות ומשונות. הנפוצה מכולן היא 'דלעת הסינדרלה' (כך קוראים לה במשפחה שלנו), המשמשת לא רק לבישול אלא גם לקישוט וליצירת דלעות 'מפורצפות', בתוכן מניחים נר.

הדלעת הינה, מבחינה בוטנית, פרי ולא ירק והיא בריאה למאכל, משביעה (ללא הערך הפחממתי של תפוח- האדמה) ומסוגלת לשנות פניה ולהשתתף במתכונים מלוחים ומתוקים גם יחד. דלעות בעלות קליפה דקה, ניתנות לאכילה בשלמותן ומצוינות צלויות בתנור עם מעט שמן-זית ומלח. האמריקאים אלופים בלהכין ממנה מאפינס, מיני פאי, עוגות בחושות ושיא השיאים- מנה שמעולם לא למדתי לחבב: פירה דלעת וקינמון שבו מוטבעים עיגולי מרשמלו, כתוספת לתרנגול ההודו הצלוי.

לרגל כוננות הדלעת העונתית, נכנסתי למטבח מצוידת בדלורית ובהרבה מוטיבציה. זוהי ואריאציה קלילה וחיננית למתכון בוכרי הנקרא 'סירקניס'. בסוף הבישול מתקבל תבשיל אורז צבעוני וארומטי, לח ומלא בטעמים.

המתכון הבא יכול להיות תוספת מענגת אך יכול גם לשמש אתכם כמנה עיקרית צימחונית. האורז נשמר מצוין במקרר וניתן בהחלט להכינו מראש ולאכול בכל טמפרטורה שבא. סלט ירוק בצד ויש לכם יופי של ארוחה קלה.

זה מצריך קצת עבודה אך בסוף עומד לו במטבח סיר מעשה ידי להתפאר. קציצות עגלגלות ותפוחות, מלאות בטעמים וברוטב. משום מה, אני מבקשת ממיכל הגדולה שתנסה את המתכון ותביע את דעתה המלומדת. אם יש מישהו שמבין דגים זו היא. בחודשים הבאים רצות ביננו תכתובות אינספור בנושא. אני שולחת לה את המתכון שלי ובתמורה מקבלת : "קניתי דג. אכין מחר" , "הכנתי אבל לא הבנתי שצריך לבשל את השום ולא הכנתי רוטב"  והגדול מכולם: "הכנתי וטיגנתי. אמשיך כשאחזור מהעבודה" וכמה שעות אחרי: " באתי הביתה ומצאתי שנדב אכל את הקציצות… נשארו 3. פעם הבאה".

עברו בערך חודשיים עד שבסוף לאחר הפעלת לחץ מתון קיבלתי הבטחה לניסוי בסופשבוע וחברים- זה קרה!

ובכן חברתי,
היום קציצות הדגים השתתפו בקבוצת מבחן בקרב בני משפחתי המורחבת.
עשיתי בדיוק , אבל בדיוק כמו שביקשת! ( קשה לי מאוד לבשל לפי מידות)

השארתי חלק מהקציצות ללא רוטב. היו משובחות.
את היתר שמתי ברוטב שגם היה טעים מאוד. אני אישית תמיד אעדיף ללא רוטב. אוהבת אותן קשות מבחוץ ורכות מבפנים.
בזכותך למדתי שבטיגון כדאי להשתמש במחבת טפלון. זה כמובן אחרי שהשתמשתי במחבת רגילה והכל נדבק והיה בלגן.
נראה לי שיש מקום לקצת רסק עגבניות. לא פעם ברטבים של פסטה מעגבניות אני מוסיפה איזה כף רסק. לצורך העניין הרוטב הזה די מזכיר רוטב פסטה.
השתמשתי בדג קוד. אני אישית חושבת שהוא טעים יותר.
בקיצור מלאתי את חובתי. החשבון יגיע!!!!!
נשיקות גם לך

אז הנה לכם מתכון קציצות הדגים שלי, שעבר מבחן קפדני אצל מיכל וקיבל גם רסק כמבוקש.

שיהיה יופי של שבוע. בריאות וגשם לרוב.

עוגת יומולדת מצופה בשוקולד עם סוכריות צבעוניות וזר של אספרגוס דוקרני. מכבה את הנרות, שתזכי לשנה הבאה והופ גבוה בכסא.. אחת, שתיים, שלוש…

אלו הם זכרונות הילדות המתוקים מכל- יומולדת ישראלי.

לא משנה כמה שנים אנחנו כאן, ישנם דברים שקשה להתרגל אליהם. "אני מעדיפה שתביאי 'קאפ קייקס' אמרה לי פעם הגננת הראשונה שלו, " ובלי ציפוי… זה יותר מדי סוכר!" הסתכלתי עליה בריכוז, היא הייתה רצינית. עודף סוכר, כך הסבירו לי,  עושה את הילדים קופצניים מדי וזה לא טוב למערכת החינוך האמריקאית.  האמריקאים, ככלל, ממעטים באפיית  עוגות יומולדת לילדהם, מקסימום קונים אחת עם ממרחים זרחניים מהסופר. אני יודעת שצריך להזהר מהכללות אבל בכל שנותי כאם כאן, לא ראיתי עוגת יומולדת אחת ביתית שהיא לא כזו מקופסא. בטח ישנן כמה כאלו פשוט לי לא יצא להתקל בהן.

לנמברטו המתוק מלאו בשבוע שעבר חמישה סתוים.  היתה לו עוגה עם סוכריות צבעוניות ונרות עם אחד לשנה הבאה וכסא עד מאה ועשרים שנה.  לבית -הספר, שם עושים יומולדת צנוע כמו שלא ראיתם מעולם, 'קאפ קייקס' כמובן.  קאפ-קייקס הן העוגות הקטנות האלו, שהאמריקאים כל- כך אוהבים. אחרי שאפינו בערך 28 כאלו, חיפשנו רעיון לקישוט שלהן ומצאנו עכבישים אצל מרתה סטוארט. זו לא החיבה הגדולה שלו לעכבישים, אלא העונה הזו, רגע לפני חג ההלואין. עיניים  של מרשמלו, אישונים צבעוניים ורגליים מבייגלה. לא יצא לגמרי עכביש אבל הילד היה מרוצה.

אחר-כך חשבתי, זה דווקא הגיוני. חיים קלים למורה- לא צריך לחתוך,  כולם נראים אותו הדבר ואין 'שלו יותר גדול '- כולם שוים. 

אז אולי בכל- זאת אני מתחילה להתרגל.

קאפקייקס וניל פשוטים        12 יחידות

המתכון הזה הוא מתכון בסיס אותו ניתן לגוון אותו עם גרירת לימון או תפוז, תמציות או ליקרים. יוצאות עוגות קטנות רכות וספוגיות שמחזיקות מעמד בכבוד יום או יומיים. הציפוי יכול להיות כל דבר שתרצו- מקצפת ועד גבינת שמנת מסוכרת. 

על כל המרכיבים בטמפ' החדר-

110 גר' חמאה רכה

3/4 כוס סוכר

 2 ביצים גדולות  

 1/2  1  כוסות + 2 כפות קמח

1 כפית אב' אפיה

קורט מלח

 3/4 כוסות חלב

מחממים תנור ל- 180 מעלות צלסיוס.

בקערת מיקסר מערבבים היטב חמאה וסוכר ומקציפים כחמש דקות- עד לתערובת תפוחה, בהירה ואוורירית.

מוסיפים את הביצים בהדרגה- מוסיפים ביצה אחת ומערבבים היטב ורק אז מוסיפים את השניה ומערבבים היטב.

מנפים קמח, אבקת אפיה ומלח.

 בשלב הבא, מוסיפים את תערובת הקמח והחלב לסירוגין- שליש מכמות הקמח ומחצית החלב ושוב. מסיימים בשליש מכמות הקמח.

מערבבים רק עד אשר התערובת אחידה. ערבוב יתר יתן תוצאה דביקה וכבדה.

 מחלקים ל-12 שקעי תבנית מאפינס עם או בלי עטרות נייר.

אופים כ- 20 דקות. 

לציפוי השוקולד: 

מיסים 100 גר' שוקולד וכף חמאה.

* הציפוי הזה הוא כמעט אך ורק שוקולד,  מכיון שרציתי ציפוי שיתקשה ולא יגרום ליכלוך ומהומה… לא רצוי שהילד יועף מבי"ס .

ניתן גם לקרוא כטור ב'וואלה!'