ביסים

השבוע בעודי מהדסת ב – Berkeley bowl  ניגש אלי איש אחד ואמר: "אני מסתכל עליך בוחרת ירקות. נפלא… את בתחום האוכל, נכון?!"  

אם לא הייתי אני בפיג'מה (אל תסתכלו עלי ככה- זה מאד  ברקלאי ואני בעניין של להשתלב) ואלמלא לא היה הוא בן 100, אפשר היה לחשוב שמדובר כאן באיזו שורת פתיחה מקורית. זהו שלא.

ובהתחלה זה היה אפילו מצחיק. ורק אח"כ קצת מביך. אתם יודעים, כמו להתפס מחטטים באף. 

אבל מה לעשות שחצילים צריכים להיות קלים ומלפפונים דווקא מוצקים ואבוקדו בדרגות בשלות שונות, שלא יהיו אכילים בבת- אחת ועגבניות לא רכות מדי? והידעתם ששמועות טוענות שגזר עם סוף עגול ולא 'שפיצי' הוא מתוק יותר?! ואבטיח- נו באמת, מה זה העניין הזה עם התיפוף?! ולמה אני לא נגמלת? אתם יודעים כמה דפוק זה בטח נראה באמריקה??

 וכשאני בוחרת ארטישוק ירושלמי, אני מחפשת את אלו הגדולים. וכן, שלא יהיו להם הרבה בלוטות, כי אז קשה לקלף. בחורה הגיונית, לא?! ומאחר ויעל סיפרה לי על תבשיל מקסים שעשתה ושאני ממש חייבת לטעום,  אני עומדת כל שבוע מולו ודואגת שזהו, אוטוטו העונה נגמרת ואין תבשיל.

 והנה, פתאום התחיל שוב הגשם וקדירה של עוף עם ארטישוקים ורוזמרין נראית פתאם בדיוק הדבר הנכון.

אף לא מילה אחת על שפעת החזירים.  גם לא על סוזן בויל.

מה שכן, כבר עידן ועידנים שלא הבאתי מנפלאות גינתי וזו חובה, כי זהו זמן הויסטריה העתיקה שלנו.

כמו אם גאה,  אני מצלמת אותה גדלה ומשתנה כבר חודשיים. היא מרגישה לי חיה לגמרי כי בכל יום היא קצת אחרת ומאד נוכחת- בעיקר מהחלון שליד שולחן האוכל. 

מבקשת כל-כך מעט,  נותנת כל-כך הרבה ובסוף נעלמת עד לפעם הבאה. 

אני יודעת שזה מוזר. שאולי קצת התחרפנתי עם ה'בוק' שהנבתי לה ואני גם לא מחמיצה את הפרינצי  מזרזת את נמברטו ביציאה מהאוטו לאמר: 'כנס כנס, לפני שזאת מתחילה שוב עם ההרצאה על כמה יפה הטבע'… אבל לא יכולה להתאפק. מלהתפעל מהיופי הזה.  

וליופי אחר  שהגיח לחיי השבוע- עוגת ג'ינג'ר מקסימה, שאת המתכון שלה קיבלתי לפני 5 שנים מהפייסטרי שף של 'Chez Panisse.  בינתיים, הספקתי לאבד את גזיר הנייר עם המתכון, למצוא אותו ושוב לאבד את עקבותיו. משנמצא בפעם השניה החלטתי שהגורל זימן ביננו והגיע הזמן לבדוק האם העוגה באמת באמת טעימה או שרק היה נדמה לי מרוב רעב של סוף משמרת.

מסקנותי הן שהיא מעולה אבל צריך לאהוב ג'ינג'ר בכדי לדעת לתת לה את כבודה הראוי.

היא כהה, רכה ולחה ויש לה טעם עשיר ודיבשי.

מומלצת בחום!

 …ובעודי כותבת שורות האלו, הופיעו ליד החלון שלי שתי אוזניים ואיתם איילה.

וחשבתי,  איך זה לא התרגלתי אליהם כמו לסנאים למשל ואיך זה שהלב עדיין מחסיר פעימה?

אני מניחה שחלק מזה הוא גודלן והשאר כנראה מפני ש'במבי' נשאר איתך לעולמים. 

את מירב מצבורי האנרגיוה שלי רוקנתי בימים האחרונים על מציאת פתרונות לסילוק האורחים הלא קרואים שדרים בביתנו. מסקנה: ריסוס נגד פישפשים על יצורים שאינם כאלו- ממש, אבל ממש לא עוזר.

מאחר ויום העצמאות בפתח ולא רוצה לאכזב את מיליוני קוראי, פיניתי את עצמי היום להכנת הקבבים שלי, שהם קבבונים קטנים ממולאים בגבינת עזים ועשבי תיבול. נשמע מפולצן אבל טעים בטירוף. אם מישהו לא מערבב חלב ובשר וזה למרות שאין מצב שהפרה היא האמא של העז ולהיפך, אזי הקבבונים עצמם מספקים בהחלט.

אני לא בשוונג להפליא בשבחיהם אבל שיהיה  ברור דבר אחד- אם נגיד אתם הולכים למנגל שבו כל אחד מביא משהו ואתם מביאים את אלו, אתם כוכבי האירוע. כי תבינו, הגבינה שבמרכז נמסה ויוצרת מן רוטב חמים ומלא טעם לבשר. תענוג בפה.

יום העצמאות שמח, חברים.

משפט היום:  נמברטו בא בריצה מהגינה:  "אמא, בואי מהר… קבבה אחד מוכן" (אחד הפכתי לפני האחרים)

 לפני שמתחילים:

1. את פטנט הוספת המים למדתי מהאמא הלבנונית של שרון. זה מאחד את הבשר. בשום אופן לא שמים ביצים או פירורי לחם. את זה תשאירו לקציצות.

2. כשתערובת הבשר מוכנה- מחממים מחבת קטנה וצולים עליה קציצונת אחת דקה כמו פיתה. אם חסר תיבול, זה הזמן לגלות את זה, לא כשיש לכם קבבים מוכנים ואורחים. וכמעט תמיד חסר מלח.

ולעסק סרג'יו-

עושה ככה-

שמתי לב שהרבה אנשים לא ממש יודעים מה לעשות עם ארטישוקים קטנים. וזה חבל, כי ארטישוק קטן (לאוהבי הז'אנר) הוא אוצר.

לארטישוק הצעיר אין את השערות הקוציות והטורדניות שיש לזה הגדול וזה אומר הרבה פחות התעסקות וניקיון.

כשקונים ארטישוקים, וזהו כלל לגבי קטנים כגדולים, בוחרים בארטישוקים מוצקים עם תפרחת סגורה.

הפוסט הזה מוקדש לכל אוהבי הארטישוקים באשר הם ומלבד דרך ה'טיפול' בקטנטנים, אני מצרפת גם 'לא ממש מתכון' פשוט וטעים לאנטיפסטי.

 אז מה עושים איתם?!

לפני הכל מכינים סיר עם מים וסוחטים לתוכו מיץ מחצי לימון. הלימון הסחוט נכנס גם הוא לסיר. הלימון אמור למנוע את השחרתם של הארטישוקים והוא כמעט מצליח אבל לא ממש.

1. מפשיטים את הארטישוקים מעליהם החיצוניים קשים וכאשר מגיעים לעלים הפנימיים הרכים והצהבהבים- אפשר להפסיק. את השלב הזה ניתן לבצע בכל הארטישוקים בבת- אחת, אך מפה כל ארטישוק צריך לקבל טיפול יחידני.

2. בעזרת סכין קטנה, מקלפים את הגבעול הקטן מקליפתו החיצונית וקוטמים את סופו. התנועה היא מלמעלה (היכן שמתחברים העלים לגבעול) כלפי מטה.

3. חותכים את העלים במחצית גובהם ומכניסים לסיר עם מי הלימון.

אחות של באה לסוף השבוע. (יש!!!! היא מפרגנת לנו לילה רומנטי בסאן-פרנסיסקו) מופלאה כבר אמרתי רק שיש בעיה. היא מאלו שאוכלים צמחים. צמחונית, זאת אומרת.

ושלא תבינו אותי לא נכון- אין לי בעיה עם ירקות, נהפוכו… רק בבקשה שיתלוה אליהם איזה נתח קטן של בשר.

לארוחת יום השישי הגיע גם אורי בן-הדודה מסטנפורד. הוא מצידו, אינו אוכל חלב עם בשר וכך נקבע גורלה של ארוחת הערב. בצהרי השישי, פיטרלתי לי ב-  berkeley bowl והעלתי בחכתי כרובית סגולה (בעלת טעם כרוביתי רגיל לגמרי) וגם את זה – ששמם כאן הוא garlic chives  וכשהם טריים הם יפים עד כאב.

האיש העמיס על צלחתו קציצות ובצע אחת. הוא הסתכל עליה בעין עקומה ואמר בקול הז'וז'ו שלו*: " באמא שלי, מה זה החארטה הזה?!"  וכשאכזבתו גברה עליו למשמע התשובה, הוא הוסיף בעצב אמיתי: "תגידו לי השתגעתם… מה אני צב?! "

 זה היה מאד מצחיק ומאד משקף את הלך הבית הקרניבורי הזה, כי כמו שאמרתי לליהיא אם לעמוד ולטגן- אז שלפחות יהיה בזה קצת בשר!

* אתם צריכים להבין, כאשר יצאנו למסע הארוך הזה את הארץ, ז'וז'ו חאלסטרה היה הכוכב היסטרי בארצנו והאיש עדיין תקוע איתו ועם החמישייה הקאמרית

 פשוט שום

יום רביעי הוא יום היוגה. האם זו רק היוגה או שמא המורה שלי, אין לדעת. אבל אני מכורה לה.

קוראים לה ג'ניפר והיא בת 41 שנראת כמו בת 29. ויש בה משהו אמיתי ורגיש ואיזושהי פגיעות חשופה שגורמת לי לאהוב אותה. וכן, כמו יוגית אמיתית, השיעורים שלה מתחילים בדיבורים. תובנות חיים וחוויות שלה שכמובן מתחברים תמיד לקונספט השיעור.

היום היא דיברה על איך אנחנו לוקחים את היומיום שלנו כמובן מאילו. לא עוצרים מספיק להתענג ולהודות על הדברים הקטנים האלו שמרכיבים את השיגרה של חיינו.

ואני חשבתי על איזו קוטרית אני. בקטנה. זאת אומרת קוטרית על דברים קטנים כמו חוסר בזמן ומחלות ילדים. והזכרתי לעצמי שוב להוריד מינונים. גם חארם על האיש .

אז מה אם שוב פעם יש לנו פישפשים והילדים עקוצים ונראים כמו פליטים?! אז מה אם המדביר הודיע לי שהבעיה היא לא הפשפשים עצמם אלא ה'מארח' שלהם שמתארח כנראה בצימר שמתחת לבית שלנו ואח"כ גם שאל אם הבעל 'הנדימן' ואני נדתי ואמרתי שלא אבל הוספתי מהר רק בשביל לשמור על כבודו (וכבודי) שהוא מהאוניברסיטה 'ואתה יודע הם לא מבינים בזה כל-כך'… אז מה אם יכול להיות שזו לא חולדה אחת אלא שתיים, שלוש או אולי אפילו כל המשפחה?! אז מה אם לא מצאתי באינטרנט אף חברה שמטפלת ב'מארחים' גדולים ממשפחת המכרסמים שיש להם זנב ארוך ושמן ואולי זה סימן שאף אחד אחר באיזור לא סובל מהם, כי כולם אצלנו בבית??????? אז מה אם לפרינצי כואבת האוזן והנוסע המתמיד כרגע ב- L.A.?!   קטן עלי!

כי כמו שג'ניפר אומרת  יש נשימה באפינו, קורת גג לראשנו, אוכל בצלחתנו. ויש אהבה. וכן, גם פשפשים. וחולדה. אחת אני מקוה.

נמסטה.

ובכדי שאוכל שוב לדבר על אוכל… הנה משהו שקיבלתי מ'אורית של פרינסטון' (יש כמה אוריות וצריך סדר)  שהיא בין היתר צלמת וגננית ואשת המילה הכתובה. התמונה והשיר נשלחו אלי לכבוד האביב, מהגינה שלה.

משורר / יעקב רביד

שים לבך אל שירת הציפורים

ואיך היא חוזרת על עצמה תמיד,

ותמיד היא נשמעת מפתיעה, אחרת.

לבני אדם, השומעים כמו המשמעים,

מסריה שונים בכל עת, לכל מזג.

כבר עידנים רבים המחזור הזה

עם הארץ, העולם, האלוהים.

והשירה רקומת תכנים במסוי לחנים,

היא הפנים, והיא החוץ.

היא כל מה שיש.

למי שיש.

וממני אליכם- משהו שאצתי לעשות בכדי להתנער מה'מוקרמים' של הקריביים. פינוק פשוט, שנשמר במקרר ומשדרג כל דבר וכל סנדויץ' ובעיקר מזכיר לי ריחות של ילדות. שהלואי והיה לי תמיד במקרר.

ביסים יוצא לחופשת אביב 

ההנהלה נוסעת לארובה

מקוה לחזור עם שפע של אנרגיות חיוביות ותמונות מרהיבות

חג פסח משובב נפש לכולכם

נ.ב. אני באמצע האריזות. מדהים איך כשנוסעים עם אנשים קטנים צריך בתכלס לארוז חצי בית. מה, לא צריך משחקים? וצעצועי חוף, קלטות, צבעים וניירות, חיתולים, בגדים לקר, בגדים לחם, בגדים ללילה? ותרופות (טפו טפו טפו)?!

אבל הבטחתי להדר את המתכון של הסלט הירוק הזה.

תגידו סלט ירוק מה כבר יש לחדש?  אבל הסלט הזה באמת חינני.  יודעים מה?!  'חינני ' עושה לו עוול. הוא מצוין.  ומרענן.  וקל נורא להכנה. למדתי אותו מיעל ויש בו שילוב מצוין של מתוק וחמוץ וביסים מעניינים שבכל אחד מהם יש משהו קצת אחר.

יאללה ביי.

 לפני שבועיים יעל שאלה אותי על דלעות.

זהו, שלא זכרתי כל-כך את השמות וגם ירד לי האסימון, שאוטוטו קיץ ולא ממש השתמשתי בדלעות לאחרונה. זאת אומרת כן השתמשתי אבל בסוג או שניים ואוי לבושה- לעיתים קלופות מהחנות.

אז הנה פוסט קטן על דלעות, רגע לפני שהחורף עוזב אותנו.

 ידע כללי ומאד שימושי על סוגים שונים של דלעות מצאתי כאן. טוב גם לדעת, שחלקן המאד טעים נמצא איתנו כל השנה.

במתכון של היום נתקלתי לפני שנים רבות במגזין Gourmet . במקור,  המתכון כולל כוסברה ומיץ ליים אבל אפשר לעשות איתו המון דברים.  בכלל, צליה של דלעת מוציאה ממנה המון טוב וחלקכם תופתעו לדעת שבסוגים מסוימים הקליפה אכילה. פרט קטן אך כה משמח מאחר ואין הרבה עבודות מייאשות כמו לקלף דלעת (כן, כן.. לא שכחתי ארטישוקים) וזוהי בהחלט סיבה לתת לה כבוד ולהשתמש בה.

וגם קצת על צ'ילי שהם פלפלים חריפים – גם מי שלא משתגע על חריף יכול להנות מהם. ישנם סוגים שהחריפות בהם מינורית ועדיין השימוש בהם מוסיף המון טעם. למשל:  banan peppers ואפילו ה- frezno peppers . היום השתמשתי ב'האבנרו', שהם קטנים, כתומים וקטלניים וכמעט שטסתי לירח. וחזרה.