קטגוריה: פסטה

'וואלה' של השבוע.  שווה ניסיון פשוט כי זה נורא טעים.

ותודה לכם על התגובות החמות- אין, אין מספיק זמן ביממה…

בראשון, הוא יום חופש לנו, לקה האיש בגבו. השארנו אותו למנוחתו והלכנו ארבעתנו עם חברים, למוזאון החלל. טסנו בין פלנטות וחקרנו כוכבים, חזרנו לכדור הארץ בדיוק בזמן לארוחת צהריים מאוחרת ואפילו קינחנו בגלידה אבל כשחזרנו הביתה, גילינו את אב הבית באותו המצב בדיוק. והמצב לא היה מזהיר.

הרופא טוען, סיפר לנו חבר אחר שסובל אף הוא מגבו מעת לעת, שהטבע יצר את הנשים בנויות פיסית לסחוב תינוקות בעוד שאת הגברים פחות. אי לכך, בעיות גב שכיחות מאד מגיל שלושים+, עת מקימים אלו משפחות. 

ברביעי, הזדמנו שנינו לצהריים ביחד בבית ללא אף צאצא. מחזה נדיר ומיוחד במחוזותנו- כי לאישים עסוקים, אין אף פעם זמן להיות חולים. יצאנו לשוטט בצ'כונה (הרופא אמר לא טוב לשכב כל הזמן במיטה) וכשחזרנו, הגיע זמן ארוחת הצהריים. במקרר מצאתי כמה עגבניות רכות שכבר עבר זמנן לסלט וצרור של פטרוזיליה. אם כך- פסטה. יצא סיר גדוש בפסטה ריחנית ומהבילה של עגבניות טריות מרוסקות, המון שום ופרמזן. רוטב עדין ונעים, כזה שמכסה רק במעט את חוטי הפסטה ונותן לה את כל הבמה לעצמה.

את המעט שנשאר לקחתי לחברתי האיטלקית, שגרה כמה בתים ליד. ההסכם ביננו הוא כזה- היא אחראית הטעימות מטעם איטליה ובתמורה היא מחוייבת לומר את דעתה הכנה, ללא התחנפויות מיותרות.

בערב חיכה לי אימייל:    .delicious! fresh, I liked it

שבת אחרונה בהחלט בלי אבא שמלמד. אנחנו נשארים בפיג'מות ומעבירים את היום בבית. אוכלים טוסטים עם דבש ותותים ובננות לארוחת בוקר, בונים סוכה קצת באיחור (אני על הסולם ונמברטו מתקרצץ מלמטה) ומכינים עוד קצת קישוטים (אין על שרשראות צבעוניות).

הברז של האמבטיה דולף כבר כמה ימים. "מושה", אני אומרת לאיש "תנסה לראות מה זה..". אני חושדת בו שהוא מסוגל להרבה יותר ממה שהוא חושף אבל מורשת האבות וגם התאוריה שכל אחד בעולם הזה צריך לעשות את מה שהוא טוב בו (יעני 'התמקצעות') מנצחת. "תקראי לאסים" הוא אומר לי כמו תמיד.

אסים זה השם של איש התיקונים שלי. אם זה היה תלוי בבן-זוגי, אסים היה גם בא להחליף מנורות שרופות. הוא לא היה פה ימבה זמן אבל זה רק בגלל שאני מתביישת לטרטר אותו על שטויות ובסוף מצליחה או לנג'ס מספיק או לעשות את זה לבד. הפעם אין ברירה. קוראת לאסים.

בואו נכין פסטו, אני אומרת לגמדים כשארוחת הצהריים מתקרבת. הילדים, נתנו בהם סימנים כמו בארבעת המינים, רק שהם שלושה. היא לא רוצה לעשות וגם לא לאכול את זה. האמצעי רוצה לעשות אבל לא בא לו לאכול את זה והקטן, כמו אמא, רוצה לעשות ורוצה אף רוצה לאכול את זה (וגם את כל השאר). אנחנו קוטפים בזיליקום מהעציץ (לא מצליח לי בגינה. תמיד אוכלים לי אותו) ולפני שאני מספיקה לשטוף ההם מתחילים לדפוק עליו. אורחים בפסטו או שלא, זאת אין כבר לדעת.

אסים מגיע ב ד י ו ק כשמתחילה הארוחה. מיסיס הילה, הוא אומר לי, גוד טו סי יו, לונג טיים. אני מאד אוהבת את האיש  הזה. הוא מהאנשים האלו שרואים להם את הטוב בעיניים וחוץ מזה שנינו זרים בארץ לא לנו. כמה דקות אחרי, בעוד שנינו מתדיינים באמבט, שישו ושימחו בפינת האוכל. החיות הקטנות מרימות דציבלים. אני זונחת את אסים ומוצאת אותם שמחים ומתפרעים כשסביבם חתיכות פסטה פזורות והדפסי פסטו ירקרק על הקיר. בכל פעם מחדש אני מופתעת מהמרחק הזעיר שבין שליטה ורוגע ובין כאוס מושלם .

אני שואלת את אסים אם הוא רוצה פסטה. יס מיסיס הילה, איי ריממבר יו אר אה ורי גוד קוק. (הוא לא ראה את הסלט שהבאתי אתמול לארוחת ערב אצל חברים. בואו נגיד- נסיון לא מבריק) בינו וביני והילדים הולכת כמעט חבילת פסטה.

אני מלווה אותו לדלת. 'עשית בחוכמה' הוא אומר לי כל ביקור בעודו מסתכל על הילדים. לו עצמו יש רק ילד אחד 'מעודף חישובים', כך הוא מסביר. הפעם, בזמן שהוא אומר את זה, אנחנו שומעים דפיקות מחרידות מאחורי -הקטקט מצא שימוש חדש ומאד הגיוני ליויו: הוא אוחז בחוט ורץ במהירות ברחבי הבית, מה שמאפשר לגוף של היויו לדפוק ולחרב כל מה שפוגע בו.

אנחנו נפרדים עד הפעם הבאה.

בואו נגיד, שאם זה תלוי באיש, אז עד שבוע הבא…

 

 

באיטליה קוראים לו 'בולונז לבן' ויש לו גרסאות שונות  שבכולן עגבניות איין. יש כאלו שמשרים את הבשר ביין לבן ואחרים שמשרים בחלב ובגרסאות מסורתיות פחות מופיעים עשבי תיבול ואפילו פטריות פורצ'יני. נשמע מוזר אבל יוצא קצת שונה ובעיקר טעים, עשיר ולא ממש לבן.

 אני קוראת לו 'בולונז של קיץ' פשוט כי הוא מצריך פחות עבודה ופחות בישול (את הרגיל אני מבשלת כ- 3 שעות!)

 

 

את הבסיס לרוטב הבולונז שלי ירשתי לפני המון שנים מארז שלמד אז וטרינריה בבולוניה.  באחד מביקורי המולדת הוא בא במיוחד ולימד אותי את הסודות שירש מאיזושהיא שכנה. זה היה לפני המון המון שנים אבל אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול.

גרנו אז בתל-אביב, ברחוב באזל ושלחנו את האיש להביא מלמטה רוזמרין טרי שגדל בחצר הבניין. כבר אז הוא הראה סימנים של חוסר עניין כשחזר ובידו סוג של סרפד. סביר להניח שגם היום אין לו מושג איך זה נראה.

עם השנים הוספתי וגרעתי והוספתי וגם אם פה ושם אני משנה, הבסיס נשאר איתן- בישול ארוך ואיטי שיוצר טעמים עמוקים ומפנקים.  קערה ענקית ומהבילה של זה וסלט גדול זוהי ארוחה מענגת ומשביעה.

 אבל לפני הרוטב הממש טעים הזה, אני מוסיפה כמה תמונות מהבוקר בדרך לבית הספר-

 

 

התמונה הזו גרמה לי לבהות במסך ולהתפעל מחדש מהיופי הזה שנמצא ממש בהמשך הרחוב שלנו.

איך העין מתרגלת מהר. ועוברת הלאה. 

 

 

 וגם ראיתי היום סנאים משחקים

או איך שלא תקראו לזה..

 

 

 

.

.

המתכון של היום הוא לא סתם מתכון, הוא נכס. מתכון נכס הוא משהו שהולך איתך המון שנים ולא משנה כמה נסיונות חדשים ירקחו במטבח, תמיד אבל תמיד, תזכור אותו ותחזור אליו. הוא גם מסוג המתכונים האלו שכ-ו-ל-ם אוהבים ולעולם כשתגיש אותו לשולחן ,תקבל מחמאות ותדרש לפרט את פרטי הכנתו. ואם לנכס הזה יש קצת היסטוריה אז בכלל מצוין.

את הנכס שלי, למדתי להכין מאנדראה ואנטונלה עוד כשגרנו בניו-יורק. אנטונלה בילתה עם האיש הרבה לילות טרופי לימודים ובשאר הזמן אירחה הרבה. בסגנון איטלקי.

הם גרו ברחוב תומפסון שבוילג' בדירה מניאטורית וחשוכה שהנוף הנשקף משני חלונותיה הקטנטנים היה קיר האבן של הבית הסמוך. חוץ משני חדרים זערוריים וחשוכים, היה מטבחון צר ומאורך ושם היו נערכות הארוחות. שולחן קטן ועליו גיבוב של כוסות, צלחות וסכו"ם מכל הסוגים והמינים ותמיד תמיד יותר אנשים ממה שהבית היה מסוגל להכיל. עם השנים למדנו להכיר את המנהגים: אם הזמנו אותם בשתיים, בשלוש הם מתקשרים להגיד שיאחרו. אם אנחנו באים אליהם, דרוש איחור נאה של לפחות חצי שעה (אחרת זו גסות..), אף פעם אין לדעת את מי תפגוש שם (כי הם מזמינים כל מכר שפגשו 5 דקות לפני כן ברחוב) ו- אף פעם האוכל לא יהיה מוכן כשתגיע… לכן כדאי לא להגיע גוועים (זה יקח שעתיים- שלוש) וגם כדאי שתפשיל שרוולים ותדחק בכוך לעזור.

ובחזרה לפסטה. הרוטב הזה דוקא היה מוכן מראש ואת ההוראות שלו, קיבלתי מאנדראה מעל לראשם של כמה אנשים ששתו יותר מדי, דרך מעטה עשן כבד (רב האיטלקים שפגשתי מתעלמים באלגנטיות מהקשר בין עישון לסרטן) ובצעקות רמות. כבר למחרת ניסיתי וזה ממש לא יצא אותו דבר. טלפון מצוקתי לבחור כינס את הזוג אלינו ביום שאחרי. "אין בעיה", אמרה לי אנטון בטלפון " אנחנו באים מחר".

שעתיים איטיות ופדנטיות באופן קצת מדאיג, העמידו את הטמפרמנט שלי במבחן רציני וכמו-כן, הניבו במטבחי הקטן סיר גאה של רוטב עגבניות מקסים ומלא טעמים ש'נדבק' באופן מושלם לפסטה ולא משאיר שלולית בצלחת. הבנתי גם למה הרוטב שלי לא יצא אדום וסמיך כמו שלו- הרבה מדי חציל ובצל, פחות מדי זמן וסבלנות. ומלבד הסוד של הרוטב המקסים הזה, למדתי גם שישנם דברים שאסור לדחוק בהם, הם צריכים את הזמן שלהם. בדיוק כמו אנדראה.

.

 מה עוד למדתי מהאיטלקים?!

תמיד להשתמש בשימורי עגבניות שלמות ולא במרוסקות למינהן. להוסיף את הצ'ילי היבש ואת הבזיליקום בשני חלקים, התחלה וסוף- כי כל שלב מפיק טעמים וארומות שונות. לעולם לא לאכול ספגטי עם כף. אף פעם לא לתת לגבר לגרוב גרביים לבנות. קפוצ'ינו בסוף ארוחה זה חטא כמו לאכול קורנפלקס, רק אספרסו. להכניס לכל תבשיל של עגבניות מעט סוכר- כי זה עושה פלאים ולהוסיף את הפרמזן לפסטה דוקא לפני הרוטב, מפני שכך היא נתפסת לפסטה עצמה.

וזהו, עכשיו חדל קשקשת. רוצו להכין ודווחו על התוצאות…

.

אחרית דבר:  בקיץ האחרון ביקרנו את הזוג המתוק הזה וביתם התינוקת בדירתם השיקית והמעוצבת להפליא במרכז מילנו. מעוצבת משמע לבן, נקי ובסטייל. ממנהטן למילנו עולם ומלואו…