קטגוריה: ביסים מהחיים

היום החלטתי להתחיל במתכון ולהמשיך בברברת. למה?! כדי ליצור עניין. שלא תשתעממו לי.

וכן, ידוע לי שרק אתמול חנכתי פוסט חדש אבל האיש החליט באופן פתאומי שנוסעים ליוסמטי (אוקיי ואישתו קצת קירצצה לו לפני זה) ולכן לא אהיה זמינה בימים הקרובים. 

 המתכון של היום הוא גירסה אסיאתית משהו על הירק הכי יפה בשכונה- האספרגוס. כמה אצילות יש בכל גבעול.

כאו בעונה הוא בכל פינה ובמחירים מצחיקים, כך שאין פעם שאני לא נמסה מהעיניים שהוא עושה לי.

אז מה עושים איתו כשנמאס לאדות ולהוסיף לסלט, לצלות עם שמן-זית ולהגיש עם פרמזן וכשאי אפשר להרשות לעצמנו לאכול אותו עם רוטב חמאה מעלף כמו הצרפתים?

זה מה שעושים:

 הבוקר נקלעתי להליכה עם קת'י שהיא השכנה האהובה עלי. הבת שלה והפרינצי הן חברות בנשמה וגם נמברטו מבלה שם תכופות.

הרבה פעמים אנחנו יורדות ביחד עם הבנות לבית הספר אבל רק מעט מאד עולות יחד. כי כשאני עולה אני בוחרת את הדרך הקצרה ביותר. 'דוך' תלול הביתה , העיקר לגמור עם זה מהר.

קת'י, שהיא מדריכת כושר אישית וגופה מסוקס לתלפיות, בוחרת כמובן את  הדרך הא ר ו כ ה, זו שלא נגמרת. אתם יודעים- קודם מתרחקים מהיעד בכדי לחזור אל היעד והדרך הזו אמנם פחות תלולה אך כה ארוכה. אמרתי כבר, לא?! 

איך שאנחנו מתחילות לטפס היא מספרת לי על חבר לעבודה שמת באופן פתאומי אתמול, בעודו מטפס על הרים. (זה מה שאני אומרת- למה לטפס על הרים?!)

היא קצת בוכה וזה הופך את זה לממש בלתי אפשרי עבורי להגיד לה להאט. אז אוי אני אחריה, כמעט מחרחרת. כמו לעלות את הר תבור בהליכה מהירה.

אני כאן- אז סימן ששרדתי. ובכניסה לבית זה אפילו מרגיש טוב. אני רק רוצה לומר, שאילו הייתי הולכת ככה כל יום הייתי נראת כמו פארה פוסט. אני יודעת שפארה לא נראת משהו בימים אלו אבל לא מצליחה להשתחרר מהביטוי הזה.  

כי פארה לעולמים תשאר עבורי פארה.

וזהו, נשבעת שאני כבר הולכת (צריך שוב לארוז)  אבל רק כמה תמונות:

שבועות- באדיבות מ. המעולה

ויומולדת בידיוני לפרינצי (באדיבות המורה שלא רוצה קיפוח אצל ילדי הקיץ)

והתמונה הזו רק בגלל שאני יודעת שכמה אמהות צמאות (טוב ושני אבות גם)

יוכלו להפיק מכך איזושהיא תועלת…

*את הרעיון הבסיסי ראינו אני והרכה בספר.

** באמריקה אין עוגות. זה רק קאפ קייקס. מה לעשות.

 ולמען ההגינות- התצלום בהשראת משהו שראיתי באיזשהו ספר שאין לי שמץ של מושג משמו

מה מדהים, אמרתי לאיש, שכשמשהו לא בסדר, מתעסקים בזה כל הזמן (יותר נכון אני מתעסקת בזה כל הזמן. לאיש יש אופי נוח לברור טפל מעיקר ורוב רובם של החיים נופל אצלו בחלק של ה'טפל'. זה מה שנקרא 'בריאות הנפש') ואז כשהוא עובר לוקחים את זה כמובן מאליו.

אי לכך החלטתי על חגיגות סיום סקנדל החולדה ופשפשיה. היום, הודעתי לקטנים בחגיגיות בבוקרו של סופהשבוע, אנחנו עושים מסיבת פרידה לעקיצות ומכינים עכברונים משוקולד.

מה שיפה באנשים הקטנים זה שתחת הכותרת 'כדורי שוקולד' אפשר להכניס להם כמעט הכל. ובהכל אני מתכוונת לדברים הטיפה יותר בריאים. בלי סוכר ובלי חמאה. רק למען ההגינות אציין שזה יוצא יותר במרקם של חטיף בריאות מאשר כדורי שוקולד. צריך ללעוס.

מתכננים את המבצע.. 

מה נחוץ לפני שמתחילים:

כל פעילות מטבחית עם יותר מדרדס אחד מחייבת אוצר מילים שוטף וקוצף  בעיקר אם האבא שלהם מסרב להתקרב לזירה בטוענה שהוא לא מבין בזה אבל האמת היא שלא בא לו להתלכלך ושאמא שלהם מנסה לצלם תוך כדי וגם, אפעס, עונה לטלפון ושוכחת לגמרי את תפקיד השיטור וחוזרת להמולה רבה הגורמת לעיניה לראות שחור:

חכו… תפסיק…  עוד לא.. ר ג ע ! זה נופל…תזהרו! לא לאכול  ה כ ל!!! 

וגם בשביל הבאלאנס:  זה נפלא! את כ"כ יצירתית…אתה מצטיין…מ ע ו ל ה !

משפט היום:  חבר, אמרתי לנמברטו, למה אתה עושה אותם כל-כך קטנים?! אמא, הוא ענה לי בשיא הרצינות, זה עכברים מתים…

את משפחת העכברים הענפה הבאנו למנגל חגיגות יומהעצמאות השניות והמאד מאוחרות עם משפ' בן-אסא.  אבא בן-אסא לא היה מרוצה. איפה פה  הביסקויטים?! הוא נעץ בי מבט מאוכזב משהו ונתן את העכבר החצי נגוס שלו לזו שעמדה לידו. אמא בן אסא אמרה אוהבת זה איכותי. בכל אופן תוך שתי דקות נעלמו העכברונים כלא היו ועדר הקטקטים נראה מרוצה.

אז מה אני רוצה להגיד בזה?! שכשאתם צריכים משהו מהודר, לכו על אלו עם השמנת והסוכר. אבל בסופשבוע של כיף עם הקטנים, גם אלו יעשו את העבודה.

תודות:

 למוריס על ארתור

למירי על האוזן (ועל מוריס)

 לזכרון על שהוא קצר

ואחרון- המלצה חמה על סרט הטבע של דיסני Earth . 

השבוע בעודי מהדסת ב – Berkeley bowl  ניגש אלי איש אחד ואמר: "אני מסתכל עליך בוחרת ירקות. נפלא… את בתחום האוכל, נכון?!"  

אם לא הייתי אני בפיג'מה (אל תסתכלו עלי ככה- זה מאד  ברקלאי ואני בעניין של להשתלב) ואלמלא לא היה הוא בן 100, אפשר היה לחשוב שמדובר כאן באיזו שורת פתיחה מקורית. זהו שלא.

ובהתחלה זה היה אפילו מצחיק. ורק אח"כ קצת מביך. אתם יודעים, כמו להתפס מחטטים באף. 

אבל מה לעשות שחצילים צריכים להיות קלים ומלפפונים דווקא מוצקים ואבוקדו בדרגות בשלות שונות, שלא יהיו אכילים בבת- אחת ועגבניות לא רכות מדי? והידעתם ששמועות טוענות שגזר עם סוף עגול ולא 'שפיצי' הוא מתוק יותר?! ואבטיח- נו באמת, מה זה העניין הזה עם התיפוף?! ולמה אני לא נגמלת? אתם יודעים כמה דפוק זה בטח נראה באמריקה??

 וכשאני בוחרת ארטישוק ירושלמי, אני מחפשת את אלו הגדולים. וכן, שלא יהיו להם הרבה בלוטות, כי אז קשה לקלף. בחורה הגיונית, לא?! ומאחר ויעל סיפרה לי על תבשיל מקסים שעשתה ושאני ממש חייבת לטעום,  אני עומדת כל שבוע מולו ודואגת שזהו, אוטוטו העונה נגמרת ואין תבשיל.

 והנה, פתאום התחיל שוב הגשם וקדירה של עוף עם ארטישוקים ורוזמרין נראית פתאם בדיוק הדבר הנכון.

אחות של באה לסוף השבוע. (יש!!!! היא מפרגנת לנו לילה רומנטי בסאן-פרנסיסקו) מופלאה כבר אמרתי רק שיש בעיה. היא מאלו שאוכלים צמחים. צמחונית, זאת אומרת.

ושלא תבינו אותי לא נכון- אין לי בעיה עם ירקות, נהפוכו… רק בבקשה שיתלוה אליהם איזה נתח קטן של בשר.

לארוחת יום השישי הגיע גם אורי בן-הדודה מסטנפורד. הוא מצידו, אינו אוכל חלב עם בשר וכך נקבע גורלה של ארוחת הערב. בצהרי השישי, פיטרלתי לי ב-  berkeley bowl והעלתי בחכתי כרובית סגולה (בעלת טעם כרוביתי רגיל לגמרי) וגם את זה – ששמם כאן הוא garlic chives  וכשהם טריים הם יפים עד כאב.

האיש העמיס על צלחתו קציצות ובצע אחת. הוא הסתכל עליה בעין עקומה ואמר בקול הז'וז'ו שלו*: " באמא שלי, מה זה החארטה הזה?!"  וכשאכזבתו גברה עליו למשמע התשובה, הוא הוסיף בעצב אמיתי: "תגידו לי השתגעתם… מה אני צב?! "

 זה היה מאד מצחיק ומאד משקף את הלך הבית הקרניבורי הזה, כי כמו שאמרתי לליהיא אם לעמוד ולטגן- אז שלפחות יהיה בזה קצת בשר!

* אתם צריכים להבין, כאשר יצאנו למסע הארוך הזה את הארץ, ז'וז'ו חאלסטרה היה הכוכב היסטרי בארצנו והאיש עדיין תקוע איתו ועם החמישייה הקאמרית

 פשוט שום

יום רביעי הוא יום היוגה. האם זו רק היוגה או שמא המורה שלי, אין לדעת. אבל אני מכורה לה.

קוראים לה ג'ניפר והיא בת 41 שנראת כמו בת 29. ויש בה משהו אמיתי ורגיש ואיזושהי פגיעות חשופה שגורמת לי לאהוב אותה. וכן, כמו יוגית אמיתית, השיעורים שלה מתחילים בדיבורים. תובנות חיים וחוויות שלה שכמובן מתחברים תמיד לקונספט השיעור.

היום היא דיברה על איך אנחנו לוקחים את היומיום שלנו כמובן מאילו. לא עוצרים מספיק להתענג ולהודות על הדברים הקטנים האלו שמרכיבים את השיגרה של חיינו.

ואני חשבתי על איזו קוטרית אני. בקטנה. זאת אומרת קוטרית על דברים קטנים כמו חוסר בזמן ומחלות ילדים. והזכרתי לעצמי שוב להוריד מינונים. גם חארם על האיש .

אז מה אם שוב פעם יש לנו פישפשים והילדים עקוצים ונראים כמו פליטים?! אז מה אם המדביר הודיע לי שהבעיה היא לא הפשפשים עצמם אלא ה'מארח' שלהם שמתארח כנראה בצימר שמתחת לבית שלנו ואח"כ גם שאל אם הבעל 'הנדימן' ואני נדתי ואמרתי שלא אבל הוספתי מהר רק בשביל לשמור על כבודו (וכבודי) שהוא מהאוניברסיטה 'ואתה יודע הם לא מבינים בזה כל-כך'… אז מה אם יכול להיות שזו לא חולדה אחת אלא שתיים, שלוש או אולי אפילו כל המשפחה?! אז מה אם לא מצאתי באינטרנט אף חברה שמטפלת ב'מארחים' גדולים ממשפחת המכרסמים שיש להם זנב ארוך ושמן ואולי זה סימן שאף אחד אחר באיזור לא סובל מהם, כי כולם אצלנו בבית??????? אז מה אם לפרינצי כואבת האוזן והנוסע המתמיד כרגע ב- L.A.?!   קטן עלי!

כי כמו שג'ניפר אומרת  יש נשימה באפינו, קורת גג לראשנו, אוכל בצלחתנו. ויש אהבה. וכן, גם פשפשים. וחולדה. אחת אני מקוה.

נמסטה.

ובכדי שאוכל שוב לדבר על אוכל… הנה משהו שקיבלתי מ'אורית של פרינסטון' (יש כמה אוריות וצריך סדר)  שהיא בין היתר צלמת וגננית ואשת המילה הכתובה. התמונה והשיר נשלחו אלי לכבוד האביב, מהגינה שלה.

משורר / יעקב רביד

שים לבך אל שירת הציפורים

ואיך היא חוזרת על עצמה תמיד,

ותמיד היא נשמעת מפתיעה, אחרת.

לבני אדם, השומעים כמו המשמעים,

מסריה שונים בכל עת, לכל מזג.

כבר עידנים רבים המחזור הזה

עם הארץ, העולם, האלוהים.

והשירה רקומת תכנים במסוי לחנים,

היא הפנים, והיא החוץ.

היא כל מה שיש.

למי שיש.

וממני אליכם- משהו שאצתי לעשות בכדי להתנער מה'מוקרמים' של הקריביים. פינוק פשוט, שנשמר במקרר ומשדרג כל דבר וכל סנדויץ' ובעיקר מזכיר לי ריחות של ילדות. שהלואי והיה לי תמיד במקרר.

לפני שמגיע עוד סופשבוע, אני גונבת קצת זמן מכל הדברים שמחכים לי בכדי להעלות כאן כמה תמונות מאחד מטיולי סופהשבוע האחרונים שלנו.

שני גדולים על שלושה קטנים גורם לרשימת הדברים שצריכים ורוצים להספיק ולעשות להתארך במהירות (שחיה, רכיבה על אפניים, שיעורים..) ואני כל-כך שמחה שהתחלנו במשימת הטיולים. ללכת ברגל בטבע כחלק משגרת החיים. 

יש לנו פרטנרים משובחים והמון מקומות מדהימים שטרם הספקנו לפקוד וזוהי רק החלטה. החלטה אמיצה של ויתור על מנעמי הבוקר הנמרח ובחירה באריזות נמרצות ותזזיתיות אבל בתמורה-

כל מה שיש לטבע המדהים הזה לתת לנו. ובחינם.

כמה שעות של שלווה ברוכה.

וזה מומלץ בחום לכולם.   

שתהיה שבת רכה ומבושמת.