ארכיון חודשי: יוני 2009

חמש שנים עברו מאז שתלתי שתי גפנים בגינה שלנו, במהלכן השתכנעתי עמוקות שגפן היא אחד הדברים הכי מתגמלים שיכול האדם להצמיח לעצמו.

היא לא דורשת הרבה עבודה או השקעה, יפה וניתנת לאכילה עלים ופירות. עד כדי כך אני בעדה, שאפילו אם גרים בבית -קומות משותף, כדאי למצוא פינה קטנה לשתילה.  השכנים בטח לא יתנגדו לגפן ולכם יהיו עלים. ואם אחרי כל זה לא שוכנעתם, כדאי למצוא מישהו לזנב ממנו עלים. לפחות פעם אחת בשנה!

בשנה הראשונה שלה, כשתנובתה עדיין לא הייתה מספקת,  פול השכן אמר שאקח משלהם כמה שאני רוצה. הוא אמר את זה כי הוא לא ממש חשב שמישהו באמת רוצה לאכול את העלים האלו. אז לקחתי. ונתתי לו חלק מהתוצרת.

אבל אז רציתי עוד וכבר לא היה לי נעים.

הוא מצידו אמר שזה בסדר אבל נראה לי קצת מוגזם לכסח לו את המטפס כולו. אז התחלתי לזנב בסתר… עת יצא מהבית- הופ אני עוברת במקרה ליד ותולשת כמה עלים. אחרי שבוע היה מספיק לעוד ניסוי.

ככה ניסיתי וניסיתי עד שנהייתי אלופת המגלגלות. אבל לגלגל זה ימבזמן.

ואז באה הגאולה-

הדית אמרה שהכינה מאפה עלי גפן בתבנית ממתכון שלקחה מ 'על השולחן'. הו- והחיים נהיו יפים, כי במקום לשבת ולגלגל ולגלגל ולגלגל, מקבלים תבנית גדולה וגדושה באותם הטעמים.

עם הזמן הוספתי ושיניתי והגעתי לגרסאת המאפה האולטימטיבית שלי. אנשים יקרים, אני ממליצה לכם בכל פה למצוא עלים… חבר, שכן, אפילו דבר עבירה- ולהכין את הדבר הנפלא הזה עם האורז הלח ומלא הטעמים, אשר שוכן לו בינות לעלים החמצמצים. תענוג אמיתי.

החדשות הטובות הן שאת עלי הגפן ניתן להקפיא. החדשות המצוינות הן שלאחר ההקפאה הם מוכנים לשימוש מיד -לא צריך מים רותחים.

ובקשר לעלים: נסו למצוא את הקטנים הרכים.  גם בינוניים רכים זה בסדר.

אבא בן-אסא אמר:  "הו תענוג.. לא כמו העכברים האלו שעשית בלי ביסקויטים…"

סוגיית המלח – שתי כוסות אורז דורשות הרבה מלח. התחילו בשתי כפיות ותטעמו. צריך להרגיש לכם מאד מלוח אבל יש לזכור שהאורז עדיין לא מבושל. בסוף כמעט תמיד חסר עוד קצת…

סוגיית המים- הדית נשבעה לי כי שמה 4 כוסות ועדיין הייתה צריכה להוסיף עוד טיפה. לי לעומת זאת, 1/2 3 כוסות הספיקו לאורז לח למשעי. אולי הבדלי אוורז. אני ממליצה להתחיל ב- 1/2 3 כי תמיד אפשר להוסיף.

ולאלו מבינכם שהתמידו וקראו עד כאן ואף גרים באיזור ובאמת נורא כמהים לעשות-

ליד oliveto בפינה של shafter st  ו- forest  יש בית עם גדר חיה של גפנים. החלק שפונה לרחוב ממש זועק שיקחו ממנו כמה עלים… וביננו זה ברחוב וזה רק כמה  ע ל י ם!

והחברים שלי מוזמנים לבוא ולזנב אצלי.

על ארועי ה'סיום' הבלתי נגמרים שלנו (מי ישמע צאצאינו סיימו קולג'), האפיל ללא ספק טקס הסיום של המחלקה לכלכלה בברקלי. האיש התעקש שזו תהיה חויה נהדרת לילדים (בכל פעם שאני לא משתפת פעולה הוא נוהג להכניס את המשפט הזה ואויה.. מי אני כי אהרוס לילדים שלי חויה נהדרת??)

מאחר ופקפוקי בנושא לא הועילו, מצאתי את עצמי נשרכת עם שני גמדי הבית הבכורים בשמש הקופחת, באמצעו של יום לימודים רגיל בהחלט לאוניברסיטה. אנחנו ועוד כמה מאות הורים, חברים ובני משפחה נרגשים, לבושים במיטב המחלצות.

כאן הרגע להודות חברים, שלמרות הגישה הלא מאד אוהדת שלי לאירועים מסוג זה, המראה מלמעלה רגע הגעתנו למקום היה מרגש ומרשים בהחלט- על הבמה ישבו כל אנשי הסגל לבושים בגלימות שחורות וסוג של כובעים ומולם, לצלילי המוזיקה, צעדו הבוגרים הטריים של מחזור 2009- ממש כמו בסרטים. אבל זה היה מרגש רק לרגע כי אחר- כך זה היה טיפה משעשע ברצינות התהומית והדרת הכבוד המעט מנופחת.

והאיש?  האיש היקר היה שקוע בשלו. מרחוק אפשר היה לזהות אותו מדבר עם זה שלצידו בליווי תנועות הידיים האופייניות ושרוך של כובע שחור שמקפץ איתו במרץ.  הילדים כמעט נפלו מהטריבונה בנסיונות נפנוף נמרצים להשגת תשומת ליבו ומשזו הושגה לאחר 5 דקות רצופות נפנופים (אחר כך הוא יאמר לי: זה לא אני שדיברתי זה הוא דיבר איתי!) הוא זיהה אותם ונופף חזרה. הילדים כמעט התעלפו. לא יודעת שמא חויה נהדרת אבל התרגשות תהומית כי בכל זאת, לא כל יום רואים אבא על במה בשמלה ובואו נודה על האמת, מצנפת! .. ואז הוא נופף שוב והם נופפו והוא נופף… והוא אפילו המשיך לנופף להם מדי פעם כשהטקס התחיל וזה היה ממש חמוד. ואני חשבתי על איך השמש הזו תהרוג אותי בסוף (פולניה זה אופי) ועל הדברים המגוחכים שאדם מוכן לעשות בשביל לשמח את ילדיו.

ואחרי רבע שעה בערך, הרבה לפני שהבוגרים מעיפים את הכובעים באויר בחלקו היותר מעניין של האירוע -הלכנו.  זה היה בפעם העשירית בה נמברטו שאל בקול רם מדי (ותודה לאלים שבעברית): 'אמא, למה האיש הזה מדבר כל- כך הרבה?'  כי הקלאסה היא לדעת לפרוש בשיא.

אפילו אם השיא הוא פרטי שלך ולא של הארוע.

והנה אחד מהשיאים שלי ושל קטקט המשפחה. דרך פשוטה ממש לשרימפסים טעימים ומתפצפצים בפה בדקותיים של עבודה.

אני והגינה חגגנו היום מן מסיבת פרידה קטנה ואינטימית. אנחנו נפרדות לחודש, היא ואני.

אני והגמדים נוסעים לארץ זבת החלב והדבש ל – 3 שבועות (היתכן של שכרון חושים?)  וכמו שזה נראה הרבה דברים יקרו לה ובה בינתיים, בלעדי כמובן.

דברים ירוקים שיקבלו צבע וכרגיל בטבע, דברים צבעוניים שיהפכו לחומים.

קשת רחבה של רגשות עברתי לקראת הנסיעה הזו- עצבים ועצבות, חרדה ואשמה (הו, בזה אני אלופה כמו כל פולניה טובה) וגם כמה תהיות.

עכשיו, משנרגע הכל, באה השמחה. על התינוקות החדשים שאפגוש, על בוקי שלנו שמתחתן עם מיכל, על הילדים שיקבלו סבתות וסב ודודת ודודים ואחיינים, על העברית הו העברית ועל הסטייל. ועל השווארמה- אני סאקרית רצינית של שווארמה. ועל החברים הנאמנים שלי\ שלנו שאין בעולם סיכוי שנתראה כמו שהיינו רוצים…

ואני אמשיך כמובן לעדכן. מה בישלו לי ומה בישלתי להם (למרות שאני בונה יותר על החלק הראשון… אישה לבדה עם לא אחד, לא שניים כי אם שלושה ילדים!!!) 

ובינתיים, עד שאתאקלם, יהיו 2 פוסטים שהכנתי מראש בבית ואתם- תמשיכו לכתוב אלי את תגובותכם החמימות. גם אם לא תמיד אענה, הן משמחות את ליבי עד מאד. 

אז איזו מסיבה עושים עם גינה, אתם בטח שואלים.

קודם כל קוטפים כל מה שמוכן, שזה לא הרבה כרגע וכלל בעיקר עשבי תיבול, שני גזרונים שמישהו אחר כירסם לפני וקישואים. אבל אח.. אלו קישואונים קטנים ומוצקים.

ובכדי לתת להם כבוד הכנתי מהם פריטטה, שהיא חביתה משוכללת מהמטבח האיטלקי. בתוך לחם טעים (לא פארש כמו שלי. עלאק דיאטה, על מי אני עובדת), חרדל או מיונז, כמה עלים של בזיליקום ופלפלונים חריפים – היא יוצרת יופי של ארוחת ערב.

ותפרגנו לעצמכם לחם שווה

ביי~

  לאיגר שהכין לי את טארט הדובדבנים הראשון של חיי

כל כך אני אוהבת מאפי פירות קיץ: משמשים, אפרסקים, נקטרינות, שזיפים ודובדבנים. העניין הוא שהם חייבים להיות מעולים ולא פחות מזה, במיוחד הטארט, אצלו הכל צריך לעבוד בהרמוניה- הבצק עם המלית עם הפרי.

בטארט החדש שלי- הבצק עוגייתי ופריך להפליא, מלית אגוזי הלוז לא מתוקה מדי, שכבת שוקולד מריר ללא סוכר שרק נותנת טון שוקולדי מבלי להוסיף מתיקות וכמובן- חמצמצות של דובדבן.

הכנתי אותו אתמול לחברים שבאו לקפה בוקר והריח הזה של החמאה והאגוזים, הזכיר לי ימי מאפיה רחוקים. וטפטופי הדובדבן הזכירו לי את ימי 'שנקר'.

אכלנו אותו חמים והתפייטנו עליו. האיש אמר מושלם אבל היה לו איזה עניין עם היופי. אחת אמרה מעולה מעולה אבל לא צריך את השוקולד. שלישי אמר מתוק לו מדי, אבל טעים.

ואני?! אני אומרת יאמי! אני אומרת איכותי, עשיר ומפנק. מתוק במידה וכן, גם קצת עבודה.

 אז מה קרה עם הסיסמא?! אני יודעת שאתם רוצים לדעת כי הפצצתם לי את המייל-

מה שקרה הוא שבאישון ליל, בעת שהפוסט היה כמעט גמור אבל לא במצב מעולה, אצבעי לחצה בטעות על 'פרסום' ומשם אין דרך חזרה, כך מסתבר…

התנצלותי לכולם.

שיהיה יום מעוווולה!

וגם לאורית השניה שאוהבת פשוט.

קציצות הן משהו מאד ארטילאי בבית הזה.

כל פעם הן אחרות. בשר אחר, ירקות אחרים ותיבול אחר.

אלו של היום היו מהירות ופשוטות ומענגות עם מלפפון חמוץ. 

היום החלטתי להתחיל במתכון ולהמשיך בברברת. למה?! כדי ליצור עניין. שלא תשתעממו לי.

וכן, ידוע לי שרק אתמול חנכתי פוסט חדש אבל האיש החליט באופן פתאומי שנוסעים ליוסמטי (אוקיי ואישתו קצת קירצצה לו לפני זה) ולכן לא אהיה זמינה בימים הקרובים. 

 המתכון של היום הוא גירסה אסיאתית משהו על הירק הכי יפה בשכונה- האספרגוס. כמה אצילות יש בכל גבעול.

כאו בעונה הוא בכל פינה ובמחירים מצחיקים, כך שאין פעם שאני לא נמסה מהעיניים שהוא עושה לי.

אז מה עושים איתו כשנמאס לאדות ולהוסיף לסלט, לצלות עם שמן-זית ולהגיש עם פרמזן וכשאי אפשר להרשות לעצמנו לאכול אותו עם רוטב חמאה מעלף כמו הצרפתים?

זה מה שעושים:

 הבוקר נקלעתי להליכה עם קת'י שהיא השכנה האהובה עלי. הבת שלה והפרינצי הן חברות בנשמה וגם נמברטו מבלה שם תכופות.

הרבה פעמים אנחנו יורדות ביחד עם הבנות לבית הספר אבל רק מעט מאד עולות יחד. כי כשאני עולה אני בוחרת את הדרך הקצרה ביותר. 'דוך' תלול הביתה , העיקר לגמור עם זה מהר.

קת'י, שהיא מדריכת כושר אישית וגופה מסוקס לתלפיות, בוחרת כמובן את  הדרך הא ר ו כ ה, זו שלא נגמרת. אתם יודעים- קודם מתרחקים מהיעד בכדי לחזור אל היעד והדרך הזו אמנם פחות תלולה אך כה ארוכה. אמרתי כבר, לא?! 

איך שאנחנו מתחילות לטפס היא מספרת לי על חבר לעבודה שמת באופן פתאומי אתמול, בעודו מטפס על הרים. (זה מה שאני אומרת- למה לטפס על הרים?!)

היא קצת בוכה וזה הופך את זה לממש בלתי אפשרי עבורי להגיד לה להאט. אז אוי אני אחריה, כמעט מחרחרת. כמו לעלות את הר תבור בהליכה מהירה.

אני כאן- אז סימן ששרדתי. ובכניסה לבית זה אפילו מרגיש טוב. אני רק רוצה לומר, שאילו הייתי הולכת ככה כל יום הייתי נראת כמו פארה פוסט. אני יודעת שפארה לא נראת משהו בימים אלו אבל לא מצליחה להשתחרר מהביטוי הזה.  

כי פארה לעולמים תשאר עבורי פארה.

וזהו, נשבעת שאני כבר הולכת (צריך שוב לארוז)  אבל רק כמה תמונות:

שבועות- באדיבות מ. המעולה

ויומולדת בידיוני לפרינצי (באדיבות המורה שלא רוצה קיפוח אצל ילדי הקיץ)

והתמונה הזו רק בגלל שאני יודעת שכמה אמהות צמאות (טוב ושני אבות גם)

יוכלו להפיק מכך איזושהיא תועלת…

*את הרעיון הבסיסי ראינו אני והרכה בספר.

** באמריקה אין עוגות. זה רק קאפ קייקס. מה לעשות.

בנתיים הימים עוברים ומצטברים 'אוכלים' שאני רוצה לחלוק אתכם- יש את שבועות שנחגג עם בלינצ'סים מעט אחרים (הכנסתי לבלילה המון עשבי תיבול) ועוגת שמרים גבינתית שיצאה בדיוק בטעם הנכון, יש את השרימפס שאני והקטקט חלקנו בגינה כשהחלים והכבד שהכנתי לעצמי אחרי שחזרו תוצאות כה מצוינות מבדיקות הכולסטרול שלי. יש את הירקות הצלויים עם האיולי שהכנתי לתמר מניו-יורק ויש את אלו שבחרתי להיום- ממולאים!

אוי כמה שאני אוהבת אוכל בתוך אוכל.

 מתה על דברים ממולאים. דמפלינגס למינהם וקרפלעך וקובה ומפרום וכל הדברים האלו שהם ימבעבודה. 

בן הדודה אורי, שיש לו שורשים סוריים ענפים (לא משותפים לאיש שנדפק עם האוכל הפולני משני הצדדים), חזר מביקור מולדת  ובידיו מתנה. הוא הצליח לזנב לי עותק של ספר מתכוני דודתו רינה. התרגשתי מאד.

המתכונים הסוריים (ע"פ רינה כמובן) מתחלקים לפשוטים מאד ולכאלו שלוקחים את כל היום. את ה'מאודה' שהיא בבת עינו של אורי, אני אעשה כנראה כשאצא לפנסיה מהחיים או כשהילדים יעזבו את הבית, מה שיבוא קודם. בנתיים אני פשוט אמשיך להסתכל על התמונה של התבשיל הזה שמכיל קובה אורז, תפו"א ובשר המטוגנים כל אחד בנפרד.

 המתכון של הממולאים האלו מעניין בעיקר בגלל שהוא מעט אחר. אלו הם ממולאים מתקתקים ואת הקישואים מטגנים בהתחלה במעט קראמל, שטעמו מורגש מאד בתוצאה הסופית. חוץ מזה, גיליתי שהסורים מאד אוהבים פלפל אנגלי טחון ומשתמשים בו כמעט בכל מאכל.

נכון שלקח לי זמן להתרגל אליהם. אני מניחה שגם להם אלי. אבל יומיים אחרי, טעמם היה מעניין ומשמח.

 לא הממולאים של ילדותי אבל אוהבת אותם. 

וככה נראים משמשים מיובשים בלי כל הדברים המסרטנים. לא מי יודע מה יופי. וגם לא מי יודע מה טעם.

 יש כאן גם קציצות. היה לי יותר מדי בשר.