קטגוריה: פירות

 בכל יום אני מגלה עוד קצת, שהצילומים שלי גורמים לחברותי להסתכל  יותר ויותר על הבחוץ. עצים. פריחה. מלבב. לא כך הוא עם האיש היקר שכנראה שקוע מדי במחקרים שלו. בשבוע שעבר הוא נכנס הביתה נרעש ואמר לי : " ואוו. ראית את 'העץ הורוד' בחוץ?!  הוא פורח!"  בימבה אמריקאית היתה אומרת לו : "דההה!" אבל אני, אני יש עלי סטייל ולכן רק הבטתי בו המומה. 'העץ הורוד' הזה הינו המגנוליה המהממת והזקנה שבפתח ביתנו וזה בסדר גמור לא לדעת את שמה- אבל חבר… היא פורחת כבר כמה שבועות!

אז טו- בשבט מגיע ואין לנו שקדיה אבל מה שיש לנו זהו עץ שזיפים מקסים ופורח במלוא הדרו. נמברטו המתוק שלי, שמתחיל להפנים איך מן הפרח בא הפרי אמר לי השבוע: " אמא, ביומולדת הבא שלי אני רוצה עוגת שזיפים." הוא חשב עוד קצת והמשיך :" עוגת שזיפים בצורת אוירון ובצבע אדום וגם ירוק."  ניסיתי לזרום כי אני הרי בזרימה אז רק אמרתי :" מאיפה הרעיון המעניין הזה?"    "הלב שלי אמר לי!" הוא אמר.

אפעס הלב שלו אומר לו כל חודש על עוגה אחרת והיומולדת שלו בכלל בעוד כמעט שנה שלמה אבל זה יופי- הילד מפעיל את הדמיון.

ומה יותר טו בשבטי מעוגת פירות יבשים.  את מתכון הבסיס קיבלתי מחיתל שגדלה עליו אבל למעט הרכב הבלילה שיניתי בו הכל. אם תשמרו על היחסים בין כמויות הבלילה ותערובת הפירות- אגוזים, גם אתם תוכלו להשתמש בכל מה שיש בבית ובעיקר במה שאתם אוהבים. כל פרי מיובש שתרצו וכל סוג  אגוז או גרעין שתחפוץ בו נפשכם. אני גם הוספתי גרירת תפוז וקליפות תפוז מסוכרות, מה ששינה מעט את טעמה ונתן לה אנינות החסרה לעיתים בעוגות מסוגה.

 עוגת פירות יבשים  בניחוח תפוזים          תבנית מאורכת

  ושיהיה חג- שמח ושבת שלום לכולם.

שוב חופש בבתי הספר והפעם יומולדת למרטין לותר קינג.  "ג'וניור" מזדעקת  הקטנה כשאנחנו לבושתנו שוכחים.' נו בטח גוניור' אנחנו אומרים. אח, אני מייסרת את עצמי, הלואי הייתה בקיאה כל- כך בדיני חגי ומועדי ישראל  אבל מה לעשות ששיטת החינוך האמריקאית , הפטריוטית והטוחנת חזקה משיטות הלימוד הרפות של הוריה.

אבל  היום אני מרשה לעצמי לוותר מעט על המירמורים- כי בכל זאת, כמה סימלי- יומולדת לדוקטור על רקע השבעת אובמה מחר והלואיאמןסלע יציאתנו מעזה. "וואלה" אומרת לי היום חברה, "אתם תזכו להיות  בכמה ארועים מכוננים בהיסטוריה האמריקאית". אין ספק שאירועי המחר בקליפורניה עדיפים על  מנהטן  2001 .

את היום אנחנו מעבירים בין היתר בהעפת בלונים מצפצפים  בפארק (כן, יש כזה דבר), כשברקע  גשר הזהב (כן, אנחנו המשפחה המעצבנת הזו.). אם יש חיים אחרי המוות, דוקטור מרטין לות'ר קינג ג'וניור חוגג עכשיו. הוא מזמין את  כ ל  השכנים והקרובים לחאפלה רצינית והוא קורע את רחבת הריקודים. הוא שמח כמו שלא היה מעולם והוא מחכה בקוצר רוח למחר. כי מחר, לראשונה בהיסטוריה האמריקאית, יכנס נשיא שחור לבית המאד לבן והאומה הזו תוכיח שוב, גם לממרמרים כמוני, שהיא גדולה יותר מהחיים עצמם.

"אמא" אומרת פרינצי מודאגת ממש " צריך לאפות לו עוגה !"  בטח נכון. כולנו יודעים שאין אין אין חגיגה בלי בלי בלי בלי עוגה.

את העוגה המקסימה הזו אני לא אופה. אני מקבלת אותה במתנה ממירי וזה רק עושה אותה יותר טעימה. למה?! כי מירי כותבת את המחקר שלה ומנהלת בית ואמא משקיענית וגם מוצאת זמן לפנק אחרים. ויש בה, בעוגה, כל מה שאני ממש אוהבת. היא לחה ודחוסה ושוקולדית וגם קצת חמצמצה מהדובדבנים ובהחלט אגוזית.

רוח החג מביאה עימה נתינה גדולה. בכל יום ישנו מבצע אחר והילדים מוצאים עצמם סוחבים לגן ולבית- הספר קופסאות שימורים, מעילים ישנים וספרים שלא קראנו ושכנראה גם לא נקרא. החינוך לנתינה כאן הוא מופתי.

במסגרת אוירה זו, קיבלתי צנצנת ריבת תפוזים משכנה שיש לה עץ תפוז. מיד שעטתי להכין את עוגת התפוזים של הגורו הלונדוני שלי- נייג'ל.  (שאין, פשוט אין עליו בעולם כולו…) 

נ.ב. 1.  השבוע בעודי מהדסת לי עם עגלת הקניות שלי ב -Berkeley Bowl , אחד המקומות היותר שוים פה לקניית ירקות ופירות,  חזו עיני בערימה קטנה של פירות מוכרים בדוכן ה'אקזוטיים'… מי אם לא חברותי  הפג'ויות, אשר מחירן תומחר בלא פחות מ- $1.59 לאחת!!! (שנה הבאה אני פותחת דוכן. )

נ.ב. 2. בהמשך לאוירת החגים המסיבית, קיבלנו היום ברכות 'חג- שמח' מהודקות לשלושת פחי האשפה שלנו (זבל רגיל, צומח ומיחזור). כך למדתי שלשני הבחורים החסונים המפנים כל יום רביעי את פח הזבל הרגיל שלנו קוראים לינדון וסאל. הגדיל לעשות רודריגז, מהמיחזור. הוא הוסיף את כתובתו האישית…. האם עלי להבין מכך, שאלתי את האיש בשמחה, שהוא רוצה שנתכתב?!  

 רודריגז היקר,

אני אוהבת לבשל, לאכול ולישון.

את השלישי לא יוצא לי לעשות הרבה.

מה הם תחביבך?!

שלך בידידות,

הילה.

אמיר הגיע לגבורות. כמו שזה נראה, לא משהו להגיע לשם.

לכבוד הגבורות שלו, הצלחתי באופן יוצא דופן לשכנע את זוגתו העסוקה להחריד לתת לי את הכבוד שבאפיית עוגת יום ההולדת שלו. לידיעת כולם -פולניה הנותנת לעצמה להרפות זהו ארוע מרגש כמעט כמו להגיע לגבורות.  מרוב שמחה, בנוסף על העוגה החלטתי להשקיע בקופסת עוגיות- רואה אותם חבוקים באינטמיות על גג המכונית. אורות העיר תחתם, עוגיות משובחות ותה.  כל מי שאוהב לבשל יודע שחלק התכנונים הוא חלק מרומם לא פחות. השקעתי מחשבה.

עוגיות פריכות מקמח מלא וסוכר חום יצאו בטעם של מספוא. טוב ויפה לפרות אך לא לבני האנוש. אפילו השוקולד האיכותי שדחסתי בפראות בין כל שתיים לא שיפר במאום. מספוא, כך נראה, נשאר כזה גם עם שוקולד.

עוגיות נוספות שקפצו לי לראש הן סוג של נוסטלגיה ממסעדה שהתמחתי בה בניו יורק, עוד לפני הלימודים ב- .F.C.I . הפכתי חצי ארון. מצאתי את הפנקסון. חילקתי ב-10 שלא יצאו לי 5000.  בתכלס, שוקולד-צ'יפס עם פיסטוק. זכרתי אותן יותר מיוחדות מה שמוכיח כמה עבר ב- 8 שנים הללו. יצא המון בצק. אפיתי מעט  ממנו. מתוקות מדי. קוסססססס אמק, אם יותר לי לומר ויותר לי כי זה הבלוג שלי. למה אני לא לומדת?! למה אני תמיד חייבת לנסות דברים חדשים דוקא כשצריך להביא את זה לארוע?!?  למה אני קופצת מדבר לדבר ולמה משעמם לי לעשות דברים שכבר עשיתי ושאני יודעת שהם שוים. 

שבע בבוקר המחרת. חטפתי אי-שקט. הנה הם, על גג המכונית, סאן פרנסיסקו על המים, כחול וירוק ורק העוגיות שלי מחרבות להם את האוירה… אני חייבת עוד סוג של משהו שכבר הוכח כטוב.

צבא של אנשים, גובהם פחות ממטר, שועט למטבח ועט על עוגיות המספוא. בטח טעים- זה בצורה של כוכב.  הנוסטלגיות, שהיו סתם עגולות לא עשו רושם על פרינצי.  "איכס", היא התלוננה בעודה מרוקקת פיסות פיסטוק חצי לעוסות "יש כאן nuts !". "אגוזים… אגוזים.." אמרתי, מנסה להשליט עברית בבית, כשבמיקסר תערובת חדשה של משהו מוכר. הקטקט נתלה לי על הרגל מיבב. הוא שוב חולה. די, הפעם זה כבר ממש מוגזם. אני לא רואה שום חצי כוס מלאה כי היא לגמרי ריקה. מה זה? כל שבועיים מחלה?!  "אני רוצה עוגה". "לא. זה לאמיר" אני שולפת את אצבעו של נמברטו מהעוגה ומנסה לטייח חזרה את הפיסה שתלש. נושמת עמוק. יהיה בסדר נתקע שם איזה פרח מהגינה ואף אחד לא ישים לב. הקטקט עוד תלוי לי על הרגל רק שעכשיו הוא עסוק בלקנח את האף שלו על המכנסיים שלי.

הברכה. אני צריכה לכתוב ברכה.  "עזבי ברכה" אומר האיש שלמרות היותו פרופ' בברקלי עדיין תקוע, באספקטים מסוימים של החיים, עם אבותיו הקדמונים יושבי המערות. "תכתבי לו שאנחנו מאחלים לו שילך לו הערב עם אשתו…" הוא כבר ליד הדלת (עם נמברטו שמרוח כולו בשוקולד שהצליח לזנב מהעוגה ) והוא רציני. אני קולטת שהוא ממש מרוצה מהבדיחה שלו. האמת, בגילנו זו אחלה ברכה. 

בינתיים נהיה 10 בלילה וקור כלבים בחוץ. איזה גג מכונית, איזה על המים ואיזה עוגיות. אבל זה שהאפשרות קיימת זה כבר מדהים, לא?! 

בדיוק בעונה הזו של השנה מופיע כאן סוג של לימון שנקרא:     Meyer lemon

הוא מקסים. עדין בחמיצותו, בעל קליפה דקה וחלקה, צבע צהוב כהה אפילו כתמתם  וריח של פרדס הדרים. כשהוא מופיע בחנויות פשוט אי אפשר לעמוד בפניו.  הגיע הזמן שהוא יעשה עליה לישראל. 

זה היה סתם לידע כללי. לימוננו הישן והטוב יעשה עבודה מעולה.