עוד מעט קריסמס- רסק תפוחים ביתי

.

CCC

————

img-2384a

.

האיש נסע לאנגליה לשמוע ולהשמיע. למי?! לאלו שתורת המשחקים עושה להם את זה. אה, בגלל זה אני כאן…  אני והשלושה בבית.

בבוקר, אחרי שהורדנו את פרינצי ליעדה והתחלנו בירידה התלולה מהבית, גיליתי שזהו אחד מאותם בקרים צלולים. כל-כך חד שאפשר לראות את סן- פרנסיסקו שבעבר השני בבהירות גמורה, כולל את העמודים התומכים שבגשרים. וואו. כשהראות בהירה כמו היום, הלב ממש מחסיר פעימה. זהו סוג הרגעים שעוצרים ומהממים אותך בכמה יפה פה.

בדרך, למרות הקור החורפי, העיניים נשטפות בכתומים ואדומים וצהובים, כאילו הסתיו עוד לא הבין שנגמר לו הזמן. "הי, פיצ" אני אומרת לנמברטו מבעד לאחותו המזמרת בעוז, "תראה איזה עץ מדהים!". חלפתי על פניו כבר עשרות פעמים אבל היום, אולי בגלל הניעור הזה שקיבלתי מהנוף קודם, אני ממש שמה אליו לב. הוא עץ זקן. ענק. הוא בכתום זוהר והוא לא מאותם זנים שניתן לראות כאן בדר"כ. "וואו, אמא" הוא מצייץ (יש לו את זה קצת) "זה עץ גזר!!!"

אללי. שותלים להם גינת ירק, משקים, מנקשים, מטפחים, מסבירים, גוזמים, קוטפים, מבשלים ובסוף מה מתברר?! שגזר גדל על עצים!      "זה שום דבר" אומרת אמא שלי שעה אח"כ בטלפון, "הוא בטח התכוון שזה נראה ככה בגלל הצבע, הוא לא באמת חושב שגזר גדל על עץ!".

.

img_3446a1

.

שבוע לפני קריסמס וזה מרגיש כמו בארץ לפני פסח, מן התרחשות כזו באויר. כל-כך הרבה זמן שאני פה ועדיין כל עניין המתנות האלו בקריסמס מבלבל אותי לגמרי- מה למי וכמה. לעולם אהיה כאן זרה. לגננות למורות לסייעות ולסטודנטים. לעוזרת הבית, לגנן. לדוור?! הדוור רנדי, שהוא סיני- אמריקאי, בא להביא חבילה. הוא אומר כמה פעמים 'אז אם אני לא אראה אותך עד החג- שיהיה חג שמח'. הוא אומר את זה כבר שבוע שלם אבל עכשיו, כשהוא במפתן דלת הבית ולא סתם ברחוב  אני נלחצת. הוא מדבר ואני מנהלת עם עצמי שיחות: נותנים מתנה לדוור?! מה פתאום? איך את לא יודעת את זה עדיין? בסוף אני דוחפת לידיו עוגיות. אבל הוא עדיין לא הולך. מתברר שהעוגיות מעוררות אצלו הגיגים רדומים- הוא מספר לי על הוריו ועל זה שמעולם לא נסע מחוץ לאמריקה. הוא קורא לנו  the world's travelers,  אני מתארת לעצמי שזה בעיקר בגלל קרבות האדירים שהוא מנהל עם כמויות הדואר שלנו כשאנחנו לא כאן אבל בכל זאת, זה מוזר לי לראות את עצמי דרך עיניו.

.

CC

לשכנה ממול עץ תפוחים מדהים וכך אני מוצאת את עצמי עם שלל רב. אני מכינה לנמברטו רסק תפוחים. הוא מת על זה וכל-כך שמח לראות את זה כשהוא חוזר מהגן, שאני שוב לא מבינה למה אני לא מכינה לו את זה יותר. זה לא ממש מתכון, אלו הם רק תפוחים קלופים מבושלים על אש קטנה עד שהם נמסים. אולי טיפונת קינמון, אם רוצים. זה כלום עבודה וזה מריח כל-כך טוב.. אז איך זה שאנחנו נזכרים בזה רק כשיש בבית תינוק שאמור להתחיל עם מוצקים?

חנוכה בפתח. יומולדת לאיש. מסיבת קריסמס. טיול לשלג. 3 קטנים 3 שבועות חופש. על זה אמא שלי אומרת ' ננוח בקבר'.

.

השארת תגובה

מתויק תחת בצנצנת, ברקלי שלי, גינה, פירות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s