מיד אחרי שירד לי האסימון שהחורף קרב וזמן העגביות המדהימות והמתוקות קצר, נכנסתי למוטיבציית עגבניות. קניתי טון של early girl קטנות, מתוקות כמו סוכריות ומתפצחות בפה ושקלתי את מעשיי. אחת הדרכים הפשוטות והמקסימות מכל עם גודש של עגבניות, היא פשוט לצלות אותן לאט בתנור. הן 'מתקרמלות', מתרככות ומרכזות טעמים. בגלל שממש אין ברירה, אוכלים ישר כמה מהתבנית ואחר- כך עוד כמה עם לחם טרי (משאירים קצת לחם בכדי לנגב את המיצים שנשארים בסוף בתבנית). את מה שנשאר מעבירים לצנצנת עם עלים של בזיליקום או רוזמרין והרבה שמן- זית והרי לכם אוצר קטן. מחזיק במקרר כשבועיים, לפעמים יותר. טוב כמעט לכל דבר.
אני, שהכרובית העירה אצלי את שד האנטיפסטי הגדול (אחד השדים היותר מוצלחים), החלטתי לשדך אותן לגבינת פטה וזרעי קימל. למה? לא ממש יודעת. רק מה, ברח לי השם באנגלית- קימל, יובלות שלא השתמשתי בו. ביקשתי מהאיש שישב בדיוק ליד מחשבו שיבדוק לי. " מה זה קימל?" הוא שאל. "נו קימל… אתה לא 'זוכר אותה מהמכולת?' אמרתי. אלאס, לא הדליק אצלו שום נורה. לי דוקא כן- אני זוכרת אותי בילדות מתעבת את הלחם הזה מהמכולת של אבי ומנסה להוציא את הקימלים הקטנים מהפרוסה. היו לי תמיד סנדויצ'ים ממנו או מהאחיד עם בורות מרגרינה (נו.. שזה נכנס לחורים של הלחם האחיד) וגבינה מלוחה. לאיש, לעומת זאת, היו סנדויצ'ים שוים של לחמניות טריות ופסטרמה ועד היום אני זוקפת חלק גדול במיזוגנו לזכותם של אלו. אבל איך הגעתי עד הלום -כן, הייתי בקימל. ממנו נשאר בסוף רק הרעיון ושקית קטנה עם זרעונים שיצטרכו לחכות לפעם הבאה.
בינתיים יש רק עגבניות…
לוקחים עגבניות וחוצים. מניחים בתבנית, חלקן החצוי כלפי מעלה וזורים מלח, שמן-זית ועשבים לפי מה שבא.
אופים בתנור בחום לא גבוה (בערך 150 צלסיוס) כשעתיים או עד שהעגבניות מתרככות ו'מתקרמלות'. אם העגבניות שלכם לא ממש מתוקות, כדאי לפזר עליהן טיפונת של סוכר חום לפני האפיה.
מצננים ומעבירים לצנצנת עם שכבות של עשבי תיבול. מכסים בשמן-זית ושומרים במקרר.
בסיום- מסננים את שמן הזית שספג בינתיים קצת טעמים ומשתמשים בו לסלט או לפסטה.
.jpg)
.jpg)
ביסים 
הזכרת לי שיש לי משהו כזה במקרר (מבוסס שמש, מהימים שהיתה כזאת עצבנית. בימים האחרונים היא קצת רפה, ויעידו שתי תבניות לדר פפאיה-בננה שמתאמצות להתיבש כבר יומיים בחלון האחורי של האוטו). נראה לי שנשלוף אותן לטובת ארוחת הבוקר, לצד זיתים שחורים מהעונה הקודמת ובצל ירוק טרי טרי.
את משו משו עם הקמח המלא שלך..
נשבעת לך, את תחיי עד 120 בלי למצמץ!
לא תאמיני מה גיליתי הבוקר!
גיליתי שלהפוך את המקרר לארכיון לא תמיד משתלם (העגבניות-מיובשות-בשמן-ועשבי-תיבול התקלקלו!).
אין לי ענין מיוחד עם קמח מלא, אני פשוט לא מחזיקה בבית קמח לבן. כשיש אירוע מיוחד אני קונה (למשל לצרכי בצק משחק לילדות) אבל בשגרה אין. וסוכר לבן גם.
אני לא חושבת שמקמח מלא מגיעים ל120, במיוחד לא אם מערבבים אותו עם תועפות שוקולד…
ואגב שוקולד, אני עמלה היום על אינדוקס המתכונים המפוזרים לי בבלוג ואת זה רציתי למצוא (ומצאתי) בשבילך:
http://naama.avramzon.net/chocolatechocolate/
אוללה.. צודקת לגמרי. לא בעיה לנצח עם שוקולד, למרות שביננו- תלוי עם איזה ואיך.
עכשיו אני צריכה ממך הסבר לגבי אופיין של העוגיות (או 'העוגה')- כלומר עד כמה שונות משלי ומרקמן.
אלייך נעמה.
לשוקולדשוקולד יש יותר גוף. הן כאילו מוצקות יותר.
ויש בהן יותר צ'יפס.
אלה וגם אלה נעלמות מהר בתוך הדי אנחות.
ממליצה לך לנסות ולספר לחב'רה (ממוצע של פוסט-שוקולד אחד בחודש נשמע לי סביר).
ממממ זה נראה מעולה, ואגב יכול להיות גם שי נחמד להביא בתוך צנצנת למארחת.
תודה רבה
תודה לך!
…עכשיו רק צריך מארחת 🙂
אחחחחח…. זה מה שנקרא (ובטח גם בטעם…) קצת שמש בצנצנת…איזה כיף לקרוא אותך.
אחחחח… איזה כיף לקרוא אותך. 🙂