קטגוריה: קיטניות

יום ראשון של בי"ס. נמברטו התחיל 'קינדרגארדן' שזה מה שנקרא בארץ א' גנית. אנחנו יורדים לבית הספר ברגל ונכנסים להמולת הילדים-הורים. שנינו לא אוהבים את זה. לה, שדומה לאבא, ממש לא אכפת. הקטנים עומדים בשורות והמורים עושים מן השבעה- כל ההורים מרימים יד וחוזרים אחריהם: "אני מבטיח… להיות כאן… בדיוק ב-2:15 …בכדי לאסוף את הילד שלי… ואם לא אוכל… אדאג שמישהו אחר יבוא…" הקטנים בתורם מרימים יד  "אני מבטיח…להיות מוכן… בדיוק ב- 2:15 …ומבטיח… שיהיה לי יום מקסים.." זה מביא חיוך ומוריד קצת מהמתח שאני קולטת על הפנים שלו. והוא כזה עדין ורזה ובעיני קצת שברירי למרות שהוא לא ממש. הוא מחזיק לשתינו את היד חזק ואח"כ מתמלא באומץ, אומר ביי ונכנס לכיתה. האדלריסטית שלנו אומרת שיש לי רגישות אליו כי הוא דומה לי. תמיד הוא נראה לי שברירי נורא. ואז כשהוא מפתיע בחוזק שלו זה נורא מרגש. הרבה יותר מרגש מהחזקים שפשוט הולכים בלי היסוס.

אחר-כך אני קולטת ששכחתי את המפתח. אני מחכה לדיאן השכנה שתברר עם קת'י איפה הספייר שלי. בינתיים אני נקלעת לקבלת פנים לכבוד תחילת השנה, מכינה לי קפה ומתחפרת בפינה. אני שונאת את המינגלים האלו, מרגישה זרה. אחרי 35 דקות אני נזכרת באופציית החלון. בעליה הביתה, אני חושבת לעצמי כמה קשה לגוף ללמוד ובאיזו קלות הוא שוכח. מגיעה הביתה, גוררת כסא ונכנסת דרך החלון. הבית הזה פרוץ לגמרי. מצד שני אין ממש מה לגנוב.

היום אני מבשלת לי קינואה. גם כי  כ ו ל ם מדברים קינואה. שמעתי את גידי גוב אומר שקינואה זה לא למאכל אדם. צחקתי. פעם הייתי לגמרי מסכימה. עכשיו אני מבינה שזה בריא וגם התרגלתי לטעם.  מ' שהיא בשלנית קינואה ידועה אומרת שהאדומה הכי טעימה והיא גם אומרת ש'קינואה לוקחת הכל'.  ואם מ' אומרת היא יודעת..

וסוף עונת הענבים בגינה

מאחלת לכולכם יום ראשון קליל …

מאז יצאתי בהצהרות שאני לא אדם של מרקים, אני חולמת על אחד כזה כל הזמן. כאילו שמישהו מנסה לצחוק על חשבוני. בסדר, אני בעד הומור. ואני מכינה לי עוד מרק וחברים, הוא נפלא. הוא נפלא ואתם צריכים אותו אצלכם בבית כי הוא יעשה לכם רק טוב.

השבוע דפקה על הדלת שכנתנו בובי. היא גרה ממול, בפינה הדרום- מערבית ולמרות שאנחנו לא מתראים הרבה יש ביננו חיבה גדולה. בדרך כלל את רוב קשרי השכנות  ניהל תמיד  האיש ביד רמה. הוא, לעומתי, מעולה ב'שמוזינג' שכונתי ותמיד תמיד מוצא זמן לפלרטט עם הזקנות, לשאול מה נשמע ולצייד אותם באיזושהי בדיחה. בובי היא מהנשים האלו שאלוהים היה צריך כמודל, כשברא אותנו, הנשים. חזקה, אינטיליגנטית, פעילה וחייכנית. אני  בקלות יכולה לדמיין אותה ילדת פרחים בשנות השישים, נושאת כרזות ולוחמת על זכויות. אבל הפעם היא נשאה צנצנת שתוכה לבן. היא אמרה: "הכנתי קרם פרש למסיבה של אובמה ונשאר לי המון… אולי את רוצה?!". רוצה, בטח רוצה.

" !? isn't he marvelous ", היא שאלה אותי אח"כ  במטבח בעיניים בורקות. אובמה, כמובן. נאלצתי להודות שכן, מרבלס הי איז. אח"כ דיברנו על הצנצנת, על תוכניותי לגבי תכולתה. לא ממש יודעת מה היה שם שגרם לה לשלוח מבטים עורגים לצנצנת שכבר הייתה בידי ומה גרם לי לשאול אם אולי היא רוצה אותה חזרה… אבל סוף הסיפור הוא שהיא יצאה מכאן עם הצנצנת (לא שמעה שלא לוקחים מתנות חזרה?!) ועם חתיכה מעוגת הקישואים המופלאה.

וכן, קצת גם נשאר לי. את כל זה סיפרתי לכם גם בשביל הסיפור וגם מפני שקרם פרש יכול להיות תוספת מעולה למרק.

כן, בואו נחזור למרק… היום זהו מרק שעועית ירקרק וסמיך. את הרעיון השאלתי ממרק איטלקי של חומוס ורוזמרין ולכן יש בו הרבה רוזמרין בשביל הטעם וגם מעט בזיליקום בשביל הצבע. ועוד מנהג שיש לי, השד יודע מהיכן… צנוניות. מרק טוב צריך צנוניות במלח. אם יש כמובן.

ולסיום,

תשורה נאה מיעל,

מלח רוזמרין

תודה. 

 אובססית מרק עדשים היכתה בי החודש חזק.  בעיקרון, אני לא מאנשי המרק. אני למשל לא מבינה את היסטריית 'מרק הכתומים'. בכלל, כל המרקים הטחונים והמסוננים מזכירים לי אוכל תינוקות. אם כבר מרק אז שיהיה סמיך, מעניין ומלא בכל טוב הארץ. נזידי כמעט.

שלושה מרקי  עדשים הכנתי החודש ואף אחד לא הוערך על-ידי מספיק בכדי להשתחל לבלוג הזה. היה אחד עם פטריות והמון לימון, אחר עם עצמות של בקר ואחד מעולה של יעל, שלא מצא חן בעיניו לשנות בעלים ולכן אני אוכל אותו אצלה.

מי שגאל אותי מיסורי היתה מיכל הגדולה . היא אמרה:" אוי תקשיבי, הכנתי אתמול מרק עדשים מעולה" וידעתי שיהיה כאן סוף טוב. כמויות אצל מיכל זה בכלל לא בא בחשבון וגם הוספתי קצת משלי : דלעת, שום והרבה כוסברה טחונה. יצא נהדר. סמיך ומשביע כמו שנחוץ ואם מגישים את זה בסיר נאה עם לחם משובח, שמן זית ופרמזן מעל ופלחי לימון בצד,  יש לכם אירוח קליל ומשמח לבב אנוש. ונא לא להבהל מהכוסברה… כן, כן, אני מכירה את כל שונאי הכוסברה למינהם… כוסברה יבשה בכלל אינה דומה בטעמה לטריה ולכן אין ממה לחשוש ובקשר לזו הטריה, כאשר היא מתבשלת כל-כך הרבה  זמן, היא ממש מאבדת נוכחות ומתמזגת בקהל.

מבן-הדודה אורי, קיבלתי צנצנת של ממרח קארי הודי. מלבד החריפות הקטלנית, הקארי הזה שונה לגמרי מזה התאילנדי. מצטיידים בו ושומרים במזווה. חצי כפית של הדבר הזה בסיר מרק, תהפוך אותו לישות אחרת, אקזוטית משהו.  אפשר להוסיף אותו בהתחלה ואפשר כמוני, לשמור אותו ליום השני של המרק, כשלא ממש בא לאכול את אותו הדבר.

ואחרון חביב: סוגי העדשים. אני השתמשתי בשני סוגים, אחד גדול שטוח וירוק חיוור והשני קטן כהה וקצת מנוקד (french) אבל ניתן לערבב סוגים אחרים. מה שחביב בזן הקטן וה'צרפתי' הוא שהן אינן מתפרקות גם בבישול ארוך ושומרות על צורתן ועל מרקמן.