ולעניינו- החורף החלטתי לאתגר את עצמי במשהו שלא בא לי בטבעיות: כל הירוקים האלו, נו, אתם יודעים- כל הדשאים למינהם שאף פעם לא ממש ידעתי את שמותיהם התיקניים ואת חלקם דחפתי למרק רק בכדי לצאת ידי חובה. שאלתי את האיטלקיה, כי איטלקים ידועים בחיבתם לכל מיני עלים שגדלים בשדה. "הו הילה (באופן שמתחרז עם גילה), אנחנו חייבות להכין dandelion!", אמרה לי קיארה. שאלתי, חיפשתי- שֵׁן הָאֲרִי בעברית תיקנית ו'מקל- סבא' בעברית תיקנית אף יותר. גדל תחת כל עץ רענן במיוחד עכשיו (אוכלים את העלים כמובן, לא את הסבא) ונראה כך:
שֵׁן הָאֲרִי הוא צמח אכיל ומריר ביותר- מבשלים אותו במים ארוכות בכדי להוציא מעט את המר. אצל קיארה בבית אכלו אותו עם מחית מרקית של שעועית ומרוה שמעדנת את המרירות. כל התבשיל מזכיר לי קצת פסטה (הירוקת) ורוטב סמיך (השעועית)- והיה כיף לחיך ואף מרגש במידה. אולי גם בגלל הסיפורים שלה על הזקנים האיטלקיים שאפשר לראות ליד הקוליסאום כפופי גב, קוטפים עשבים.
כמו כל מנה צמחונית מושקעת, גם זו דורשת מעט עבודה. טוב, לא ממש מעט. המתכון הזה הוא לצמחונים מושבעים, אוהבי אדמה, אנשי טבע או סתם כאלו שאוהבים להתנסות… אפשר גם בהחלט לנסות עם עלי מנגולד או ירוקים אחרים.
אז איך מכינים?!
יופי של שאלה בעיקר כשעכשיו גיליתי שקיארה זרקה את הדף עליו כתבתי את הכמויות. אם אתם באמת הולכים על זה, סימן שאתם מהזן הפתוח לרוח ולכן בטוחה אני שלא אכפת לכם אם אתן כמויות כמיטב הזכרון…
משרים ללילה 2 כוסות שעועית יבשה. למחרת- מסננים, מעבירים לסיר ומכסים במים+ עוד ס"מ. מוסיפים עלי מרוה באופן נדיב, שלוק שמן- זית ושן שום שלמה אך מכווצ'צ'ת. מביאים לרתיחה ומבשלים על אש קטנה בערך שעה וחצי עד שהשעועית רכה ברמות של התפוררות.
בינתיים – לוקחים שני צרורות של ירוקת (להלן: שֵׁן הָאֲרִי) אם אתם גרים כאן- שני צרורות. אם בארץ, כדאי להעיף עין בתמונה שמעל- זה צרור אחד!
קוצצים קצת את הגבעולי ונותנים להם לאבד את עצמם לדעת בסיר עם מים רותחים- משהו כמו 15 דקות. מסננים אך ש מרים 1/4 כוס ממי הבישול.
בינתיים – מחממים מחבת עם שמן זית בנדיבות (בערך 1/3 כוס) ושתי שיני שום שלמות שנתתם להם מכה יפה עם הסכין והן קווץ'. כשהשום מתחיל להוציא ריחות של שום- מוסיפים 4-5 עגבניות מגולענות וקצוצות. מבשלים כ-10 דקות עד שהעגבניות מוציאות קצת נוזלים ומתרככות בעדנה. מוסיפים ירוקת ועוד שמן זית בנדיבות וגם מלח ופלפל טרי. מוסיפים את המים ששמרתם מהבישול וגם קצת צ'ילי פלייקס, אם רוצים. מערבבים כמו האיטלקים, עם שני מזלגות מבשלים עד שהנוזלים מתאדים לגמרי. וזהו.
חוזרים לשעועית- כשהיא רכה רכה מעבירים אותה לפוד- פרוססור או בלנדר ומרסקים. כדאי לא להוסיף ישר את כל הנוזלים אלא בהדרגה. הסמיכות צריכה להיות כשל דיסת פולנטה דלילה או אם תרצו- מרק מחיתי סמיך מאד. בשלב הזה גם מתבלים במלח ועוד קצת שמן- זית. אני השתמשתי במרוה מגינתי שאפעס, אלוהים שכח לתת לה טעם של מרוה ולכן ע"מ לתת לשעועית עוד טעם- חיממתי מעט שמן-זית במחבת וטיגנתי קלות עוד מרוה קצוצה דק (הפעם מהגינה של האיטלקיה) וגם שתי שיני שום שלמות ומכוצ'צ'ות. את כל זה הוספתי לשעועית. נתן יופי של טעם. אבל יכול להיות שלא תזדקקו לכך וטעם השעועית יהיה מרוותי ומשמח גם בלי.
עכשיו יוצקים את השעועית לצלחות, מניחים מעל תלולית נאה של ירוקת שֵׁן הָאֲרִי ונותנים עוד זיפזוף שמן. יש לי תחושה שקצת פרמז'ן בשעועית תתן שמחה.
.jpg)
.jpg)
ביסים 
וואו הילה, התעלת על עצמך (שוב ושוב ושוב) 🙂
נשמע ממש מגניב! איזה כיף שיש מקומות שאפשר להחשף בהם לדברים שבחיים לא היית חושב להכין אותם בעצמך.
תודה על המתכון המעניין!
תודה אולגה!
גם אני חשבתי שהפוסט הזה הוא מ ש ה ו אבל כנראה שזה רק את ואני, ילדה… (;
לא משעמם פה! שן ארי נשמע מענין אבל נראה לי שאני אנסה עם עישביה פחות אקזוטית 🙂
:)!
נראה אחלה מתכון
אחלה מסוגו
יופי של פוסט.
עליז ושמח ומנוסח וירוק.
גם חדוות יצירה יש ותמונות יפות.
מה עוד צריך הבן אדם מלבד פסוליה עם שן-ארי?
דרך אגב שן הארי שאני מכירה מהארץ הצומח בר הוא הרבה יותר קטן, הלא כן?
תודות לך!
ואגב, ביננו, צריך הבן-אדם הרבה יותר מפסוליה ושן- ארי!
וכן, הצומח בר יותר קטן וגם יותר מר- כך נאמר לי…
פוסט יפה מאוד, נראה אחלה מתכון 🙂
תודות אינספור
ביל גייטס?!
(כהרגלי בקודש, נטפלת לדברים החשובים בפוסט)
נפלתי בלשוני- זה לא שהוא עובד אצלו אלא הכונה היתה למחשב שלו…
צר לי לאכזב אותך 🙂
המף, תיארתי לי.
הי, אני מגדלת בגינה שלי ביפו שן הארי והוא נראה שונה לגמרי- העלים שלך נראים כמו סוג של רוקט ושלי חלקים ומבריקים ויהיו לו פרחים צהובים שאותם אני יודעת שחולטים- אולי בישראל זה צמח שונה?
מאחר ואני לא ה ידעונית בעניינים האלו ומאחר ואין לי תמונה לראות, אז ככה:
גם פה בשבילים צומחים זנים שונים. היום ליד ביה"ס ראיתי צמחים זהים לחלוטין לאלו בהם השתמשתי- משוננים, לעומת אלו שאני רואה בדר"כ והם יותר אובליים וללא שינון. לכל המשפחה הזו יש פרחים צהובים והם מאד דומים. מירי חברתי ה'עיזה' (כינוי חיבה שלי לאנשי טבע אמיתיים!) שהיא יודעת- כל בעניינים האלו, אומרת שכל עוד זה שן הארי- זה בסדר לאכילה. אלו הם בנים שונים של אותה משפחה ואלו המתורבתים בודאי גם עברו מעט שינויים.
קיארה אמרה לי שבאיטליה הם משוננים וקטנים יותר ומרים כלענה. מרים כ"כ עד שממש לא כיף לאכול אבל האיטלקים עדיין אוכלים כי הצמח הזה טוב למערכת הדם ובכלל. הם קוראים צ'יקוריה- cicoria.
כרגיל, כתוב מקסים ומעורר השראה! לא בטוחה שאמצא לי שן ארי, אבל אולי קצת מנגולד יעשה את העבודה. ואגב, הילדים שלך אוכלים את המתכונים המשובחים הללו? לא, כי אצלי אין על מה לדבר, וכל אהבתי למטבח, לבישול ולמתכונים חדשים התרדדה בשנים האחרונות למאכלים מאוד בסיסיים – שיענו לצרכי הטף ולמצוקות הזמן שלי.
מאוד אוהבת את הכתיבה שלך, הצילום שלך, העריכה והבישול כמובן. יישר כוח! גם אם אני לא מבשלת מי יודע כמה בימים אלה, אני מתענגת על הבלוג שלך. ויפה שאת לא נכנעת לטעמים הפשוטים של הילדים (שלי לפחות).
לא. לא אוכלים. לא 'כפת לי. לא רוצה מרק עוף, קציצות ושניצלים כל יום. החיים קצרים מדי…
והמון תודות!