ביסים שלי בן שנה. הזמן עובר מהר כשנהנים.
תכננתי פוסט מחוגג עם זיקוקי זכרונות וחגיגות לעתיד אבל החיים, כמו תמיד, מתנהלים ומנהלים: חנוכה עם סביבונים כיתתיים, קריסמס שבפתח עם כל המתנות שהוא דורש, אסיפות הורים של סוף סימסטר, זריקות נגד חזירים, חופשים ומלבד זה הריצות הרגילות.
אני זוכרת אותי עם הקטקט ישן בעגלה, בתפר שבין מונטריי-מרקט למשתלה, מנסה להסביר לשתינו בטלפון למה בכלל. אמרתי לה 'מי יודע לאן זה יוביל' וצדקתי.
אני רוצה להודות לכם. כי אם לא אתם, אז לא. לאלו שבשקט ולאלו שבגלוי. לאלו שמאתגרים אותי בכלל מבלי לדעת- תאיר שמכינה את הקציצות שלי אבל משנה כמעט כל מרכיב אפשרי, נויה אשת המילה, מיכליקה שמבינה אמריקאית ונעמה שאוהבת את זה קצת אחרת…
אני רוצה להודות לחברות המדהימות שלי, שכבר לא נעים לי לכתוב את שמן אבל הן יודעות, שהגיבו כשאף אחד לא- כי אם לא אתן, אז לא.
וכמובן לך- כי אם לא אתה אז בטח שלא.
וכמו שאמרתי לפני שנה אין לדעת לאן זה יקח. והדרך? הדרך קסומה…
ביסים 