ביסים

סלט אנטיפסטי של כרובית, שום ו זיתים

 הנה שיטה מהירה המניבה תוך דקותיים שיניי שום שחומות ומתקתקות. במקום לצלות את השום בתנור (עניין של בערך שעה), מכניסים לסיר קטן המון שיני שום קלופות, מעט מלח והרבה שמן זית ומבשלים מכוסה על אש קטנטנה. אם נראה שיש התרחשות גדולה מדי בסיר, פשוט סוגרים את האש לכמה רגעים ונותנים לחום ולאדים לעשות את שלהם. השום צריך להיות ממש רך ולאבד כל חריפות.

את השום הזה אני מוסיפה לאנטיפסטי, שמה על פיצות או סתם בסנדויץ.. ועכשיו, יאללה למתכון- שאין לו ממש כמויות מדויקות.

1 ראש של כרובית

חופן זיתי קלמטה (או בעצם כל סוג שאוהבים)- קצוצים גס

שיני שום רכות +שמן הזית בהן התבשלו (בכמות שמתאימה לכם)

1-2 כפות צלפים

טימין טרי- רק עלעלים

צ'ילי פלייקס

מחממים תנור להכי חם שיש. את הכרובית מפרקים לפרחים- כטוב לבכם בגודל. מניחים בתבנית ומתבלים בנדיבות בשמן זית ומלח. מכניסים לתנור וצולים. יש להתאפק מלערבב ומלהתעסק עם זה. תנו לה להיות. כשמשחימה מעט- אפשר לתת ערבוב קטן. הכרובית מוכנה כשהיא שחמחמה ורכה. שימו לב שלא רכה מדי. משהו כמו 30 דקות.

להעביר אותה לקערה. להוסיף את כל יתרת המרכיבים ולתקן תיבול.

זה טעים ככה או פושר ואפילו יום אחרי…

היום התמזל מזלי ללוות את פרינצי וכיתתה בדרכם לראות מחזה קטן, שהתגלה ברמתו כהצגת בי"ס יסודי, עם תפאורה שכמעט והתמוטטה באמצע ("אמא, למה את צוחקת?") וצוות שחקנים עקום ומקרטע.

בימים כתיקונם, אני מהאמהות שמנסות להתחמק. אני מעדיפה להשאיר את זה לכל היאכנס שמצחקקות באמריקאית מדוברת כל הדרך אל האוטו. אותי אף פעם לא ליוו לשום מקום ואין לי שום חסכים בעניין. טוב, אבל אין ברירה. חסרים הורים. 

פרינצי מאושרת כפרפר במסיבת האביב. קופצת, מפזזת וגם, לא נעים להגיד, קצת תופסת תחת על הילדים האחרים שנוסעים איתנו…זהו, אני חושבת לעצמי, אולי זה דוקא הזמן להתאמץ ולעשות את זה- כי עכשיו זה עדיין משמח אותה כ"כ. אני מתבוננת בה דרך מראת המכונית. לפעמים נדמה לנו, לאיש ולי, שהילדה קצת יותר מדי בללה-לנד. אתם יודעים, בעולם פנימי עשיר ולא בדיוק מפוקס.

"י ש לך אבא?" שואל ילד אחד בקולי-קולות בעודו נדחף לאוטו. (הלו ילד, יש כאן אמא אחת באוטו. למה לנחס?!)

ביתי הבכורה זוקפת את ראשה באצילות המחייבת נסיכות במעמדה ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים אומרת: "ברור שכן".

משם, כרכבת הרים המובלת ע"י נהג שיכור, מתפתחת השיחה במהירות ובצעקות רמות ל: בלי אבא, עם אבא, ילדים מאומצים (ילד אחר טוען שאם אתה מאומץ אז לא תוכל להתחתן) ומשם בזריזות ל: "מי שמאומץ יש לו שתי אמהות"- תובנה שבאה להם  מהילדה היחידה שהם מכירים, החובקת במקרה גם שתי אמהות…

"חברים", אני לא מצליחה לעצור בעצמי יותר ומנסה להכניס להם קצת סדר בבלאגן. אבל האם זה מענין מישהו?! לא.  המוטו שלהם הוא "נכון לא נכון- דבר בביטחון". וכן-אם אפשר אז רצוי גם בצעקות.

את היום אני מסיימת בהוקרה עמוקה ונרגשת לכל אנשי החינוך באשר הם, אשר מוכנים להתמודד עם כ"כ הרבה בכ"כ הרבה. ובערב, כשאני פורשת את קורות היום בפני האיש, אנחנו מסכימים פה אחד שאפשר להירגע.

זה לא הילדה שהזויה.

הם כולם הזויים. זה גיל הזוי.

אוקיי. אז אפשר לישון בשקט בלילה. הלילה לפחות.

הגינה שלי  

זה קורה בכל שנה בערך באותה התקופה. תחילת הסתו.

העלים מתחילים לשנות צבע, הבתים מתהדרים בדלעות וקורי עכביש לכבוד חג ההלואין, האויר של הבוקר נהיה קריר וצלול ואצלנו בחצר שמאחור, מתחת לעץ גדול וזקן, מתחילים להיערם פירות ירוקים ומוזרים בעלי צורה של ביצה.

ובכל שנה, בדיוק באותה תקופה, אני מוצאת את עצמי בוהה בעגמומיות בפירות שנופלים בקול חבטה עמומה על הדשא ותוהה מדוע האנשים היקרים שגרו פעם בבית הזה, מצאו לנכון מבין כל העצים שנבראו בעולם הזה לנטוע דוקא עץ של פגויה?! מה רע בעץ לימון פשוט?

לפני חמש שנים בערך, אחרי שהתאהבנו בבית הקטן הזה והחלטנו שהוא חייב להיות שלנו, הגיע בוקי לביקור מהמולדת ואמר בשמחה :"וואו, יש לכם פגויות!".  אז, בפעם הראשונה הבנתי מהם היצורים הירוקים שתקפו אותנו (כן, מודה שלא היה לי עד אז מושג מה זה)  ואז גם למדתי עובדה חשובה- האנשים היחידים שיודעים באמת להנות מהפרי המוזר והחייזרי הזה הם אלו שגדלו איתו…שממש גדל להם עץ כזה בחצר וזה איכשהו מזכיר להם טעם של ילדות.

והיום, חמש שנים אחרי, כשביצבצו הפירות הראשונים על הדשא והאינדיאנים הקטנים שלנו רצו בשמחה לאסוף וצעקו :פגויות..יש!!!" ונורא רצו שאחתוך אותן ומיהרו לחפור ברך שלהן עם הכפית- ירד לי האסימון, שהנה, אנחנו מגדלים כאן עוד כמה בני- אנוש שהפרי הזה יזכיר להם טעם של ילדות. ושמחתי.

תכננתי לברוא את הבלוג החדש שלי עם פרוש השנה העברית החדשה – אבל זה לא ממש קרה.

רציתי, במסגרת כמה הבטחות חדשות לי ולה וכמובן שדחיתי ודחיתי.

האמריקאים קוראים לזה 'רזולוציות' וכשמתחילה כאן שנה לועזית חדשה, העיסוק בדברים שאדם רוצה לשנות ולהנהיג הוא תחת כל עץ רענן.

אז גם אם השנה החדשה הבאה עלינו לטובה החלה כבר לפני חודשיים כמעט, היום הזה עדיין מצוין אף הוא להבטחות חדשות.  ולא סתם הבטחות, אלא חשיבה מעמיקה באותם דברים שאני רוצה להיות, לשנות, לעשות.

אני רוצה לכתוב בלוג. כי יש לי כל הזמן מה לומר אבל לא תמיד למי.

אני רוצה ללמוד לנגן בגיטרה. בעצם תמיד רציתי.

אני ממש רוצה להצליח לעשות יוגה כל שבוע ולהתגבר על כל הדברים שקורים  בדיוק ביום של השיעור הכי אהוב עלי.

אני רוצה להיות אם השנה. רגועה, מבינה, מלאת אנרגיות חיוביות ומחשבה יוצרת.

אני רוצה להיות פחות ביקורתית. פחות מנתחת כל דבר. יותר זורמת ויותר מקבלת.

אני רוצה ורוצה וזהו.

אז מה אם השנה כבר התחילה ולא חיכתה? הנה אני מתחילה.

ושתהיה שנה טובה!