קטגוריה: ביסים מהחיים

מירי קראה שתי רשימות ואמרה: "את כותבת יפה אבל הלואי שהיית כותבת יותר כמו שאת מדברת בטלפון"…

החלטתי לנסות.

היום בבוקר מצאתי בילקוט של הנסיכה עבודה מלווה בציורים, שהכינה בכיתה לכבוד החג.

Danya is thankful for…

I have a happe famule

prite dresis

A fune bruthr

to sile bruthr

thenck you my

איזו מתיקות! אחרי כמה דקות של פענוח הכתוב, הרגשתי שזה ממש נוגע לי בקרקעית של הלב. ככלל,החג הזה מקסים. הוא מאפשר לכל אחד לעצור ולומר תודה על מה שטוב. מיד ישבתי וחשבתי על רשימה משלי. בלי ציורים. בלי טעויות כתיב.

 אני מודה ל:

לקטקט שהיה קצת חולה בשבוע שעבר ונשאר בבית. מה שביאס לגמרי בהתחלה אבל זימן לשנינו טיול רגלי, קסום ושליו,  סתם כך באמצע היום ברחבי הצ'כונה המדהימה שלנו.

לבלוגון הזה, שמחזיר אותי למחשבות על אוכל כמו שהוא אמור ונועד להיות- עם הרבה חריף ובלי אף "איכס, יש כאן ירוק בפנים…" וגם מושיב אותי לכתוב, לחשוב, להסתכל על דברים ולפנות זמן למה שאני באמת אוהבת. ובאותו הקשר, למירי שכאן ולדיתי ששם, שממש דחפו אותי לעשיה- תודה. 

לשלושת הגמדים שלי,  שחולקים איתי את חייהם (נכון שאין להם ברירה..) ומשמחים אותי מאד, למרות שיש להם לפעמים טענות על איכות השירות. 

לבריאות של כולם.

לסתיו. אני מתה על הסתיו.

לזה שאני בקליפורניה עם סוודר וגינה ולא בחוף המזרחי עם מעיל פוך, כפפות, שלג ואף קפוא ומנוזל. 

לחברים שלי, שהם סוג של משפחה.

לאיש שלי שחר, שלוקח אותי למקומות עליהם אפילו הראש שלי, בלעדיו, לא היה מצליח לחלום.

ואהבתי את הסיומת של פרינצי: thenck you my  אז כן, תודה לי.

היום התמזל מזלי ללוות את פרינצי וכיתתה בדרכם לראות מחזה קטן, שהתגלה ברמתו כהצגת בי"ס יסודי, עם תפאורה שכמעט והתמוטטה באמצע ("אמא, למה את צוחקת?") וצוות שחקנים עקום ומקרטע.

בימים כתיקונם, אני מהאמהות שמנסות להתחמק. אני מעדיפה להשאיר את זה לכל היאכנס שמצחקקות באמריקאית מדוברת כל הדרך אל האוטו. אותי אף פעם לא ליוו לשום מקום ואין לי שום חסכים בעניין. טוב, אבל אין ברירה. חסרים הורים. 

פרינצי מאושרת כפרפר במסיבת האביב. קופצת, מפזזת וגם, לא נעים להגיד, קצת תופסת תחת על הילדים האחרים שנוסעים איתנו…זהו, אני חושבת לעצמי, אולי זה דוקא הזמן להתאמץ ולעשות את זה- כי עכשיו זה עדיין משמח אותה כ"כ. אני מתבוננת בה דרך מראת המכונית. לפעמים נדמה לנו, לאיש ולי, שהילדה קצת יותר מדי בללה-לנד. אתם יודעים, בעולם פנימי עשיר ולא בדיוק מפוקס.

"י ש לך אבא?" שואל ילד אחד בקולי-קולות בעודו נדחף לאוטו. (הלו ילד, יש כאן אמא אחת באוטו. למה לנחס?!)

ביתי הבכורה זוקפת את ראשה באצילות המחייבת נסיכות במעמדה ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים אומרת: "ברור שכן".

משם, כרכבת הרים המובלת ע"י נהג שיכור, מתפתחת השיחה במהירות ובצעקות רמות ל: בלי אבא, עם אבא, ילדים מאומצים (ילד אחר טוען שאם אתה מאומץ אז לא תוכל להתחתן) ומשם בזריזות ל: "מי שמאומץ יש לו שתי אמהות"- תובנה שבאה להם  מהילדה היחידה שהם מכירים, החובקת במקרה גם שתי אמהות…

"חברים", אני לא מצליחה לעצור בעצמי יותר ומנסה להכניס להם קצת סדר בבלאגן. אבל האם זה מענין מישהו?! לא.  המוטו שלהם הוא "נכון לא נכון- דבר בביטחון". וכן-אם אפשר אז רצוי גם בצעקות.

את היום אני מסיימת בהוקרה עמוקה ונרגשת לכל אנשי החינוך באשר הם, אשר מוכנים להתמודד עם כ"כ הרבה בכ"כ הרבה. ובערב, כשאני פורשת את קורות היום בפני האיש, אנחנו מסכימים פה אחד שאפשר להירגע.

זה לא הילדה שהזויה.

הם כולם הזויים. זה גיל הזוי.

אוקיי. אז אפשר לישון בשקט בלילה. הלילה לפחות.

תכננתי לברוא את הבלוג החדש שלי עם פרוש השנה העברית החדשה – אבל זה לא ממש קרה.

רציתי, במסגרת כמה הבטחות חדשות לי ולה וכמובן שדחיתי ודחיתי.

האמריקאים קוראים לזה 'רזולוציות' וכשמתחילה כאן שנה לועזית חדשה, העיסוק בדברים שאדם רוצה לשנות ולהנהיג הוא תחת כל עץ רענן.

אז גם אם השנה החדשה הבאה עלינו לטובה החלה כבר לפני חודשיים כמעט, היום הזה עדיין מצוין אף הוא להבטחות חדשות.  ולא סתם הבטחות, אלא חשיבה מעמיקה באותם דברים שאני רוצה להיות, לשנות, לעשות.

אני רוצה לכתוב בלוג. כי יש לי כל הזמן מה לומר אבל לא תמיד למי.

אני רוצה ללמוד לנגן בגיטרה. בעצם תמיד רציתי.

אני ממש רוצה להצליח לעשות יוגה כל שבוע ולהתגבר על כל הדברים שקורים  בדיוק ביום של השיעור הכי אהוב עלי.

אני רוצה להיות אם השנה. רגועה, מבינה, מלאת אנרגיות חיוביות ומחשבה יוצרת.

אני רוצה להיות פחות ביקורתית. פחות מנתחת כל דבר. יותר זורמת ויותר מקבלת.

אני רוצה ורוצה וזהו.

אז מה אם השנה כבר התחילה ולא חיכתה? הנה אני מתחילה.

ושתהיה שנה טובה!