אמיר הגיע לגבורות. כמו שזה נראה, לא משהו להגיע לשם.
לכבוד הגבורות שלו, הצלחתי באופן יוצא דופן לשכנע את זוגתו העסוקה להחריד לתת לי את הכבוד שבאפיית עוגת יום ההולדת שלו. לידיעת כולם -פולניה הנותנת לעצמה להרפות זהו ארוע מרגש כמעט כמו להגיע לגבורות. מרוב שמחה, בנוסף על העוגה החלטתי להשקיע בקופסת עוגיות- רואה אותם חבוקים באינטמיות על גג המכונית. אורות העיר תחתם, עוגיות משובחות ותה. כל מי שאוהב לבשל יודע שחלק התכנונים הוא חלק מרומם לא פחות. השקעתי מחשבה.
עוגיות פריכות מקמח מלא וסוכר חום יצאו בטעם של מספוא. טוב ויפה לפרות אך לא לבני האנוש. אפילו השוקולד האיכותי שדחסתי בפראות בין כל שתיים לא שיפר במאום. מספוא, כך נראה, נשאר כזה גם עם שוקולד.
עוגיות נוספות שקפצו לי לראש הן סוג של נוסטלגיה ממסעדה שהתמחתי בה בניו יורק, עוד לפני הלימודים ב- .F.C.I . הפכתי חצי ארון. מצאתי את הפנקסון. חילקתי ב-10 שלא יצאו לי 5000. בתכלס, שוקולד-צ'יפס עם פיסטוק. זכרתי אותן יותר מיוחדות מה שמוכיח כמה עבר ב- 8 שנים הללו. יצא המון בצק. אפיתי מעט ממנו. מתוקות מדי. קוסססססס אמק, אם יותר לי לומר ויותר לי כי זה הבלוג שלי. למה אני לא לומדת?! למה אני תמיד חייבת לנסות דברים חדשים דוקא כשצריך להביא את זה לארוע?!? למה אני קופצת מדבר לדבר ולמה משעמם לי לעשות דברים שכבר עשיתי ושאני יודעת שהם שוים.
שבע בבוקר המחרת. חטפתי אי-שקט. הנה הם, על גג המכונית, סאן פרנסיסקו על המים, כחול וירוק ורק העוגיות שלי מחרבות להם את האוירה… אני חייבת עוד סוג של משהו שכבר הוכח כטוב.
צבא של אנשים, גובהם פחות ממטר, שועט למטבח ועט על עוגיות המספוא. בטח טעים- זה בצורה של כוכב. הנוסטלגיות, שהיו סתם עגולות לא עשו רושם על פרינצי. "איכס", היא התלוננה בעודה מרוקקת פיסות פיסטוק חצי לעוסות "יש כאן nuts !". "אגוזים… אגוזים.." אמרתי, מנסה להשליט עברית בבית, כשבמיקסר תערובת חדשה של משהו מוכר. הקטקט נתלה לי על הרגל מיבב. הוא שוב חולה. די, הפעם זה כבר ממש מוגזם. אני לא רואה שום חצי כוס מלאה כי היא לגמרי ריקה. מה זה? כל שבועיים מחלה?! "אני רוצה עוגה". "לא. זה לאמיר" אני שולפת את אצבעו של נמברטו מהעוגה ומנסה לטייח חזרה את הפיסה שתלש. נושמת עמוק. יהיה בסדר נתקע שם איזה פרח מהגינה ואף אחד לא ישים לב. הקטקט עוד תלוי לי על הרגל רק שעכשיו הוא עסוק בלקנח את האף שלו על המכנסיים שלי.
הברכה. אני צריכה לכתוב ברכה. "עזבי ברכה" אומר האיש שלמרות היותו פרופ' בברקלי עדיין תקוע, באספקטים מסוימים של החיים, עם אבותיו הקדמונים יושבי המערות. "תכתבי לו שאנחנו מאחלים לו שילך לו הערב עם אשתו…" הוא כבר ליד הדלת (עם נמברטו שמרוח כולו בשוקולד שהצליח לזנב מהעוגה ) והוא רציני. אני קולטת שהוא ממש מרוצה מהבדיחה שלו. האמת, בגילנו זו אחלה ברכה.
בינתיים נהיה 10 בלילה וקור כלבים בחוץ. איזה גג מכונית, איזה על המים ואיזה עוגיות. אבל זה שהאפשרות קיימת זה כבר מדהים, לא?!
עוגית לימון ופרג
בדיוק בעונה הזו של השנה מופיע כאן סוג של לימון שנקרא: Meyer lemon
הוא מקסים. עדין בחמיצותו, בעל קליפה דקה וחלקה, צבע צהוב כהה אפילו כתמתם וריח של פרדס הדרים. כשהוא מופיע בחנויות פשוט אי אפשר לעמוד בפניו. הגיע הזמן שהוא יעשה עליה לישראל.
זה היה סתם לידע כללי. לימוננו הישן והטוב יעשה עבודה מעולה.
העוגיות האלו הן לא הכי יפות בנשף אבל כל-כך עדינות, פריכות ולימוניות בדיוק במידה – שאין עליהן.
1 כוס קמח
קורט מלח
1/3 כוס סוכר
קליפה מגוררת מלימון קטן אחד
150 גר. חמאה רכה
1 חלמון גדול
2 כפות מיץ לימון
3 כפיות פרג
לחמם תנור ל-180 מעלות צלסיוס.
מקרימים חמאה וסוכר במיקסר עד לקבלת תערובת קרמית כ-2-3 דקות. מוסיפים חלמונים ולאחר ערבוב קצר את שאר החומרים. יש לערבב כמה שפחות- זה בצק פריך! צרים כדורים קטנים. מניחים בתבנית על נייר אפיה. נותנים לחיצה עם אצבע רטובה במרכזה של כל עוגית ואופים כ- 11 דקות. העוגיות משחימות קצת בצדדים ועדיין רכות, אך יתקשו בהמשך.
תוך כדי הכנה חשבתי שיהיה נחמד לנסות ולהוסיף להן קליפת תפוז מסוכרת קצוצה דק. וגם גרירת תפוז. בפעם הבאה.
ביסים 