קטגוריה: ברקלי שלי

..

.

את מעט הדברים שהוצאנו מהבית הישן ולא מסרנו לידיהם של אחרים, העברנו לסטודיו הרחב שניצב בשיפולי הכניסה לבית החדש שלנו. איש הבית, המגלה בשנים האחרונות יכולות מרשימות בתחום אדריכלות הפנים, המשיך לסדר אותם בדייקנות מוקפדת בימים בהם בילה כאן בלעדינו בשנה האחרונה. הוא הוציא את כל הספרים שאגרנו במשך השנים, אפילו את אלו שנשכחו במחסן מאז ימי פרינסטון ומיין וקיטלג וסידר בחיילים.

לא היה עולה על דעתי אבל משזה נעשה, מודה אני שזה מקסים ומושך את היד ואת העין.

.

.

את הימים הראשונים שאחרי ההגעה בילינו בחלל הזה, מזרונים על הרצפה, תיקים פזורים וצמרות עצי האורנים העצומים באים מכל חלון.   'התגעגעת לכאן אמא?'  שאלה בתי  מוקדם מוקדם בוקר אחד, שעה שהתגנבנו מבעד לדלת לקפה השכונתי בכדי לא להעיר את הבנים. געגועים, אמרתי לה, באים בכל מיני צורות- יש את אלו שצובטים בלב עד שממש מרגישים אותם בגוף ויש את אלו שבאים לאט.

לא התגעגעתי. אבל עכשיו כשאני כאן, אני מבינה כמה כן.

.

.

ובכל לילה, אחרי שהעיניים שלהם נעצמות וכל גוף כרוך בפיסת הבד האהובה עליו, מרפרפת בין דפי ספרים- כל אחד מזכיר מקום, זמן, אנשים. באחד מוצאת ציטוט בן מאות שנים של סופר סיני:  יצירה מחודשת של משהו במילים היא כמו לחיות פעמיים

כמה ימים של כאן ואני מגלה שאני שוב מדברת עם עצמי, כותבת מילים בראש, משתוקקת לבוקר פנוי במטבח. דברים שאיכשהו נעלמו מעט בשנה האחרונה מתחילים להתעורר.

זוהי התחלה חדשה של שנה חדשה. שתהיה טובה עם כולנו.

א מ ן

/

(בוץ של גינה בצפרניים וריבת שזיפים וורדים)

.

.

זה לא מעכשיו החולשה הזו שלי לחלק הזה של העיר, זה אפילו הרבה לפני ימי מנהטן , בהם הייתי נוסעת במיוחד לחלקו הדרומי של העיר בכדי לחטט בחנויות תבלינים זרות, למצוא כלים מעוטרים וכלי אידוי של במבוק, לקנות דגים טריים ולאכול דים סאם. יש משהו בחלק הזה שעושה לי טוב.

.

בצ'יינה טאון של אוקלנד, עשר דקות מהבית, אין תיירים. אולי בגלל זה אין בה חנויות פיצ'פקעס מלאות בשעוני חיקוי זולים וכל מיני דברים שעולים מעט ומתפרקים אחרי יומיים. מה שכן יש בה זה סינים- מלא מלא מלא סינים. סינים מקומיים אמיתיים, לא סינים צעצוע. סינים שאנגלית לא שגורה בפיהם, סינים שעושים קניות הביתה, סינים שפוגשים סינים אחרים ומדברים איתם בסינית קולנית ומתנגנת, סינים זקנים וסינים ילדים. מלא מלא סינים.

מרגיע לי בחלק הזה של העיר, למרות שאין לי מושג מה אומרים מסביבי וגם לא מה עושים עם כל הדברים האלו שמוכרים שם- עלים ירוקים שאת שמם לא יודעת, שורשים חומים ושעירים, דגיגונים מיובשים מדיפי ריחות

.

אני הולכת לשם בעיקר בגלל הנודלס ותמיד תוהה איך זה שאני לא עושה את זה יותר.

בחנות הנודלס הנפלאה אני בוחנת כמו תמיד את כל הגדלים והמינים כאילו שבסוף, ליד דלת היציאה, יש מבחן שחייבים לעבור. מסביב חולפות אותי סיניות מיומנות, שולחות יד זריזה לשקית מוכרת, ממשיכות ימינה למדפי הטופו. יש נודלס עבים ודקים וכאלו עבים נורא. יש נודלס ביצים, שהן פסטה לכל דבר ויש נודלס שלא היו כאן עד כה, עם תרד.  וכולם טריים, מפתים, ארוזים בשקיות לוחשים לי 'הביתה'. 2 דולר קרוב יותר לגן עדן, זה מה שהנודלס האלו.

.

לא מבינה כלום אבל מבינה לגמרי את הזקנה שלידי שמצקצקת בבוז לעבר הנבטים התשושים- היא בנתה עליהם והם אכזבו אותה בזוויותהם העכורות ובגבם הרכרוכי. גם אני בניתי וגם אותי הם אכזבו וציקצוקים סיניים אני כנראה ממש מבינה.

.

.

בקופה, בפעם המאה לא מתייאשת ומנסה שוב לחקור איך באמת עושים הסינים. אני שואלת את הקופאית זריזת הידיים, בדיוק כמו ששאלתי את זו בפעם הקודמת ואת זו בפעם שלפני ומחכה לצחקוק סיני מבויש ותנועת נפנוף ידיים. אבל הפעם זה מצליח:  תבשלי שתי דקות, היא אומרת מהר ומגומגם, ותשטפי טוב במים. ותשימי שמן. רגיל. אח"כ שמן סומסום וסויה. ג'ינג'ר? אני שואלת ומשלמת. רק ככה היא אומרת וכבר מתקתקת את הלקוח הבא.

.

כשמסיימים לקנות נודלס (תמיד הרבה יותר ממה שבאמת צריך), הולכים עוד כמה צעדים לחנות הדים סאם הקטנה.  זהו מן חור בקיר עם דלפק ועליו כיסנים שמנוניים כראוי. זה לא דים סאם מהודר או מעודן, זה כזה פשוט פשוט של רחוב- כיסוני תרד עטופים במעטפת שקופה וחלקה של אורז, חצילים מטוגנים ממולאים בתערובת שרימפס. עם סויה וחריף, זו אהבת חיי.

.

.

Yuen Hop Noodle Compamy

824Webster St

.

Sum Yee Pastry

918Webster St

אם לא ממהרים נורא, אפשר להרחיק מעט יותר לכוך הדים סאם היותר מעודן-

Tao Yuen Pastry

816Franklin St

.

.

ימי ראשון הפכו לימי לימוד עברית- נוסעים, מורידים, מחכים, מחליפים ומחכים שוב. המורה אפרת מדווחת התקדמויות ונותנת מתנות קטנות (אמא, נכון שהיא כזו של ילדים?!) ומשם יכול להתחיל היום.

הפעם, בזמן שאנחנו מחכים, הבנים ואני פורקים סקוטרים ומנווטים לשוק האיכרים הקרוב. הם מוצאים בליטה במדרכה והופכים אותה לראמפה מענגת של קפיצות שיכולות להגמר באסון. אחר-כך,  הם עוצרים ליד אח ואחות בפתח ביתם מוכרים לימונדה, שזה המון סוכר וקצת לימון וזה נ ו ר א טעים. יום חם, בדיוק מתאים ללימונדה ואמא של הילדים יוצאת מהבית לראות מי בא- יש לה מבטא חזק  שמסגיר, קוראים לה שטפני והיא מגרמניה. ואת? היא שואלת, מישראל.  יש שניה של שתיקה באויר, מסוג השניות האלו שחולפות כהרף אבל קיימות לנצח.  אני, כמה שאני מתאמצת, לא מצליחה לגרש לגמרי את החישובים של מה עשה סבה בשנים ההן. מה עשה אבי.

אבל הבנים כבר שוב מתגלצ'ים על הבלוטה של המדרכה.

אני משאירה את שטפני וילדיה ואת הלימונדה, יום השואה בפתח, והולכת.

.

.

בשוק אני מגלה שיש לי רק שטר אחד בכיס ולכן צריך לבחור בקפידה. אני קונה ביצים מקסימות בעלות קליפה דקה בצבעים שונים וחלמון כתום, סלסלה של תותים אדומים אדומים, שקית של אפונים שאוכלים כמו ממתקים ושומר. אני מתארת לעצמי שרבים ירימו גבה על סדר העדיפויות הזה שלי אבל אני נורא אוהבת שומר וקל מאד לשמח אותי בו. אם צולים אותו בתנור עם מעט מלח ושמן זית, הוא מתקרמל ומעגל טעמים. אם הוא טרי במיוחד, פורסים  אותו דק דק  ומתבלים בשמן-זית, מלח והרבה לימון או מוסיפים לסלטים ואז מקבלים את הקראנצ'יות הממכרת שלו ואת הטעם האניסי הנפלא שהוא אוגר בתוכו.

.

.

הסיפורים על השומר של אבא של תומי הזכירו לי את המתכון הזה, שהולך איתי מימי התיכון. הוא שייך לעדה קרדו- בשלנית נפלאה ואמא של יעל, חברת הילדות האולטימטיבית שלי.  אפשר לומר שגדלתי עליו.

.

.

.

את המרק הזה יצא לי להכין לפני הרבה שנים והוא היה נפלא. עכשיו הכנתי שוב והוא יצא רק נחמד. אופס. אחרי כמה שינויים שלי, הוא עדיין רק נחמד אבל גם רענן וסימפטי. הוא לכאלו שאוהבים מרקים קלילים ושאוהבים שומר.

 ך

ממש כשחשבתי לעצמי בלב חלילה-מלהגיד-בקול-כי-אז-זה-מיד-מקלקל, שזהו, כמעט שסיימנו חורף שלם עם שלושה ילדים בלי אף מחלה אחת, חלתה הילדה. כשאמרתי את זה לדר' B שציין שלא ראה אותי מזמן, הוא אמר בטח שסיימתם- כבר אביב עכשיו. הוא אגב, לא היחיד ששם לב לזה-  גם החפרפרת הידועה שלא ראתה את צילה השנה, הכריזה על שישה שבועות של אביב מוקדם (ותודה לילדי על העדכונים השוטפים והנלהבים בנושא).

וואלה- אביב!

ממש בין לילה שינו העצים צבע, הפכו לבן וורוד. הגבעות שסביב הבית צובעות את העיניים בכתמים בהירים. תמיד זה כך כאן, הצבעים באים בתקופות.

ףל

 ךףל

היא ואני בבית. וגם אבא שלה, שהחליט באופן נדיר לעבוד מהבית. נו, וצריך לאכול משהו.. לה אני מכינה מרק עוף שבימים רגילים היא נורא אוהבת. אחר-כך היא תגיד כן ואני אחמם ואז היא תגיד לא ואני אזרוק וחוזר חלילה. לנו אני רוקחת את פריטטת-המה-שיש-במקרר הטעימה הזו, שאנחנו אוכלים יחד בצהריים ואפילו הבנים שמחים בה לעת ערב. 

ףל 

ך

באמריקה, למרבה הצער, אתה מתרגל לקבל תפוחי-אדמה ליד החביתה של הבוקר ואף ירק טרי אחד לרפואה. הספרדים גם טובים בשילוב הזה של ביצים ותפוחי אדמה בטורטה שלהם.  אז מי אני שאגיד לא?! הפריטטה הלא מסורתית הזו משלבת בין השניים ומתהדרת גם בגבינה, בצלים ופטרוזיליה אבל תשמח לואריאציות אישיות שלכם, כל אחד כראות עיניו…

ף

נו טוב, אז העדכון שניתן עדיין להשיג תותים בארץ נמצא כשגוי… אלו מכם שגרים כאן יכולים לחגוג על המתכון הזה כי הוא באמת מצוין. השאר יאלצו לחכות לפעם הבאה. 

 ך 

"הכל קרה בגלל רותי
הלכנו לקטוף לנו תותים
קטפנו, קטפנו
עד שעייפנו
ועד שהיה מאוחר
קצת אכלנו
קצת קילקלנו
קצת גם נשאר למחר… "
'זרעים של מסטיק'   הכי ילדות שיש

ל

ללל

לא חדשה אצלי האהבה לאסוף דברים מהאדמה, זה הולך איתי כבר המון שנים. הכי רחוק שזכור לי: בבית הספר היסודי, אחרי הלימודים, יניב ואני מוצאים אורניות בחורשה שמאחורי הבית, מנקים אותן מהאדמה הלחה ומטגנים מהן חביתה שמנמנה ומלאת טעם של יער. מאז אני תקועה עם זה- מחפשת חובזה לבורקסים, מלקטת פרחים אכילים לסלט ותמיד מחפשת פטריות אחרי הגשם, שיש להודות, שוב לא מצאתי מעולם.

עכשיו על האהבה הזו, נוסף גם הרצון להראות לילדי שדברים לא גדלים בסופר, על המדף. הם צומחים מן האדמה בזמן הראוי. ועל אף שיש לנו גינת ירק קטנטנה מאחורי הבית, עדיין חשוב לי שיראו מקומות כמו חוות או בוסתנים ופרדסים. דברים שפעם, כך נדמה לי, היו זמינים יותר.

השבוע העמסנו אותם לאוטו, לשעה וחצי נסיעה שהביאה את כל המשפחה לשדה גדול של תותים, שם ניתן בקטיף עצמי ללקט אותם אדומים, מתוקים וכל-כך יפים. שלושה קוטפים ועוד אחת שרודפת אחרי קטנצ'יק אחד שרוצה לקטוף אותם דוקא ורדרדים- לבנים. חויה שעושה טוב לנשמה, עם כל הירוק והמרחבים האלו בעיניים.

ת

ףףףךףךך

ך

ל

הגענו הביתה עם טון וחצי של תותים. קצת אכלנו, קצת קילקלנו, קצת נשאר למחר וגם לריבה -כי אין כמו ריבת תותים אמיתית של בית ומאלו שקצת נמעכו הכנתי סורבה באדום עז, שהוא דרך מעולה לשמר תותים ולקרר את הגוף בימים חמים.

להכין סורבה ביתי לוקח מעט מאד זמן ואנרגיה והבונוס הוא טעם פרי מרוכז ויכולת להשתמש בפירות שאיחרו מעט את הרכבת. חוץ מזה, בזה הביתי אתם יודעים בדיוק מה נכנס לתוכו וכמה מתוק אתם רוצים שיהיה.

חיתות ובלסמי הם זוג משמיים- נסו להוסיף טיפונת ממנו לתותים חתוכים עם מעט סוכר ולהגיש על גלידת וניל.

ל

ףך

ךל

פעם בהרבה חודשים כשכלו כל הקיצים, נגמרו התירוצים ואפסו הסיכויים לצאת מהבית מבלי להראות כמו קוקרספנייל, אני גוררת את עצמי לספרית הסטייליסטית שלי ברוק אשר יושבת במרומי העיר הגדולה, ירושה מאורית שהבינה בדברים האלו.  כולה 25 דקות כביש כשאין פקקים אבל איכשהו לא מזיזה ת'תחת שלי לשם אם אין ממש צורך. אחרי חמש שנים במנהטן- לא מובנת לי כל-כך העיר הזו. 'עיר דמיקולו' הגדירה אותה אורית ולפי כמות הציטוטים שלי אותה, כנראה שיש לי חיבור טוב עם ההגדרה. כן, אני מודעת לעובדה שהיא נחשבת לאחת היפות אבל אולי פשוט צריכים לבוא אליה 'נקיים' בשביל להתעלף. יפה ללא ספק אבל זה המסביב- איפה כאן העיר?!

בביקור הזה שלי, בעודי נוסעת על הגשר, האחראי על הנוף סידר לי ראות כל-כך מרהיבה ומחודדת שירדתי באי להסתכל. כן, באמת יפה.

מךך

ל

אצל ברוק, בין דיבור אחד למשנהו, דיפדפתי בעיתונים האלו בהם אני מדפדפת פעם בהרבה חודשים כשאני מסתפרת. בואנה- ים של אינפורמציה יש שם, כלומר חוץ מאיזה לק במודה וכל אלו. למשל Marlowe ששירבטתי את שמה על פיסת נייר ואחר-כך גררתי לשם את האיש באחד הערבים.  כל מה שאני אוהבת יש שם.

בדרך הביתה, עם כל שערה בדיוק במקום הנכון כמו שתי הדקות האלו אחרי שהעוזרת הולכת, כשהבית עדיין מבריק ומצוחצח ולפני שעדת היבחושים הברדקיסטים מגיעה כסופת הוריקן, עצרתי לבדוק את  Sentinel  כי זה ממש קרוב ובאמת שהגיע הזמן. הבעיה עם האמריקאים האלו, שגם כשהם כבר מצליחים להרכיב סנדויץ' מושקע וסימפטי, הלחם עדיין מתעקש להיות רך וספוגי משל היו כאן כולם יוצאי סיירת 'סבוואי'. עוד לפני שנתת את הביס הראשון, אתה מגלה בעצב שיש לך ביד סמרטוט ספוג.

מה'ברוקיה' יצאתי גם עם מתכון כאילו ברור מאליו שאפול על ספרית ממשפחה איטלקית שגדלה עם גינת ירק ענקית וסבתא שמשמרת עגבניות בצנצנות. דההה. בטח ברור!

ח

חךך

ח

ך

צעיר אפרוחי הבית חוגג החודש  3 אביבים ובראש היה לי פוסט יומולדת אחר לגמרי. יש בערך משפט אחד בשפת היידיש כולה, שאני יודעת לומר כמעט נכון: 'מנש לאכט אונד גוט טראכט !'-  האדם מתכנן תכנונים והאלוהים צוחק לו. כמה נכון- היו תכנוני תכנונים ודברים להספיק היום אבל במקום חגיגת יומולדת בגן (טוב שאני דוחה הכל לרגע האחרון  ועדיין לא התחלתי עם העוגה), חתן השמחה התהדר בחום ונשאר בבית. 

פעם הייתי מתבלגנת אבל היום אני  מנסה להסתכל על זה כעל יום במתנה- בעיקר כשזו מסוג המחלות שמתרככות עם קצת כימיקלים בטעם של מסטיק. כמה שעות בפארק שמתחת לבית- מקום רגוע ויפיפה, שכמעט ולא יוצא לי לבקר כי תמיד יש דברים דחופים יותר. ראינו ברווזים ואפרוחים וצפורני חתול ומקלות של סבא וזרקנו אבנים לאגם ושיחקנו בחול. יום במתנה.

בבית השתלט  עלי הדחף הבלתי נשלט לסיר מרק עוף מרפא חולים וכשזה היה מוכן אך החולה עוד ישן, התפנתי לחפש את מתכון הקניידלעך האגדיים של בלנקה, אמא של אורי.  

אפשר לומר שפקעת המתיקות ושמחת החיים הזו, הצליח לצ'פר לא רק את אחיו שהוריד ארבעה עיגולים בדרך לכדורגל ואת אחותו שלגמה כמעט את כל הסיר, אלא גם אתכם..

(אהמ… אני מקוה ששמתם לב לשיחוק שבסגירת המעגל בין המתכון והמשפט שדפקתי כאן ביידיש)

בזמן האחרון, עקב הגידול המשמעותי של קוראי הבלוג, מרגיש לי קצת לא נעים לקטר.

נו כן, אז נפל ומת לי המחשב החדש עם כל החומר שהיה בו והגיבויים לא תפקדו ועדיין יש לי חתיכות פאזל חסרות ותוכנות חדשות להתרגל אליהן והלוא אני כל- כך לא אוהבת חדש… אז מה?! שום ביג דיל.  לא אקטר לכם כאן על האיש שלא מזמן חזר מ'ייל' ושוב נסע עד שבת. גם לא אקטר על גמילת הקטקט מחיתוליו, שאיכשהו לא נראת מובנת יותר או מסובכת פחות גם כשאתה עושה את זה בפעם השלישית וממש תמוה בעיני הדבר שאין פטור או לפחות איזושהי הנחה משמעותית במשפחות מרובות ילדים. לא ולא, לא אקטר.

גם לא תשמעו ממני מילה על הטיול של הגן המג'ייף של הנגמל, שיצא לי ללות היום. על זה ששלוש גננות + סייעת אחת, לא יכולות לנהל טיולון קטן של 11 ילדים בעצמן ומזעיקות הורים עסוקים לעזרה, אחרת אי- אפשר. על זה שהולכים 15 דקות בתוך הקמפוס היפיפה הזה, פריחת מגנוליות ושבילים ירוקים ומגיעים לבנין שבו מאובני דינוזאורים עצומים ומדהימים והן לא אומרות דבר לילדים חוץ מ: 'ביג דיינזור'! אבל מה כן, כל הזמן אומרות מה לא. לא לרוץ. לא לצעוק. לא לקפוץ. מה הבעיה לפתוח ספר, להגיד לילדים: דיס איז טי-רקס,  דה סטרונגסט דיינזור אבר. האמת, למה להתקטנן- אחת מהן, הראשית, דוקא תרמה: כשראינו בחוץ כלב, היא שאלה את הילדים מי יודע איזה כלב זה?! וציינה בגאוה: מיני דוברמן!  ילדים, מה למדתם בטיול היום, חוץ מזה שאמא של יותי היא ישראלית פרימיטיבית שנתנה לו לקפוץ פעמיים מאבן בגובה עשרים ס"מ וגם עזבה לו את היד בדשא וחטפה על זה גערה? על מיני דוברמן!

זהו שלא אקטר… כי אני יש לי קלאסה. ואני לא קוטרית.

במקום זה חברים וחברות, אדווח לכם, שניה לפני שהפסח מגיע וכולם נכנסים לכוננות חמץ, על עוגיות הגזר הנפלאות שהכנתי מספר מיושן שמצאתי בספריה השכונתית, בעת שהילדים היו עסוקים בשלהם. כי אם עוגת גזר ומאפינס גזר, אז באמת למה לא עוגיות גזר?!  במתכון הזה, הגזר והצימוקים עוברים בישול קצר במיץ תפוזים שעוזר להם להתרכך ולספוג טעמים.  הן יוצאות טעימות להפליא ביחוד מעט אחרי האפיה, כשתוכן רך ועדיין חמים והבחוץ שומר על קריספיות נעימה. 

רואים, פוסט שלם בלי אף קיטור. ככה אני.