על הזיות…

היום התמזל מזלי ללוות את פרינצי וכיתתה בדרכם לראות מחזה קטן, שהתגלה ברמתו כהצגת בי"ס יסודי, עם תפאורה שכמעט והתמוטטה באמצע ("אמא, למה את צוחקת?") וצוות שחקנים עקום ומקרטע.

בימים כתיקונם, אני מהאמהות שמנסות להתחמק. אני מעדיפה להשאיר את זה לכל היאכנס שמצחקקות באמריקאית מדוברת כל הדרך אל האוטו. אותי אף פעם לא ליוו לשום מקום ואין לי שום חסכים בעניין. טוב, אבל אין ברירה. חסרים הורים. 

פרינצי מאושרת כפרפר במסיבת האביב. קופצת, מפזזת וגם, לא נעים להגיד, קצת תופסת תחת על הילדים האחרים שנוסעים איתנו…זהו, אני חושבת לעצמי, אולי זה דוקא הזמן להתאמץ ולעשות את זה- כי עכשיו זה עדיין משמח אותה כ"כ. אני מתבוננת בה דרך מראת המכונית. לפעמים נדמה לנו, לאיש ולי, שהילדה קצת יותר מדי בללה-לנד. אתם יודעים, בעולם פנימי עשיר ולא בדיוק מפוקס.

"י ש לך אבא?" שואל ילד אחד בקולי-קולות בעודו נדחף לאוטו. (הלו ילד, יש כאן אמא אחת באוטו. למה לנחס?!)

ביתי הבכורה זוקפת את ראשה באצילות המחייבת נסיכות במעמדה ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים אומרת: "ברור שכן".

משם, כרכבת הרים המובלת ע"י נהג שיכור, מתפתחת השיחה במהירות ובצעקות רמות ל: בלי אבא, עם אבא, ילדים מאומצים (ילד אחר טוען שאם אתה מאומץ אז לא תוכל להתחתן) ומשם בזריזות ל: "מי שמאומץ יש לו שתי אמהות"- תובנה שבאה להם  מהילדה היחידה שהם מכירים, החובקת במקרה גם שתי אמהות…

"חברים", אני לא מצליחה לעצור בעצמי יותר ומנסה להכניס להם קצת סדר בבלאגן. אבל האם זה מענין מישהו?! לא.  המוטו שלהם הוא "נכון לא נכון- דבר בביטחון". וכן-אם אפשר אז רצוי גם בצעקות.

את היום אני מסיימת בהוקרה עמוקה ונרגשת לכל אנשי החינוך באשר הם, אשר מוכנים להתמודד עם כ"כ הרבה בכ"כ הרבה. ובערב, כשאני פורשת את קורות היום בפני האיש, אנחנו מסכימים פה אחד שאפשר להירגע.

זה לא הילדה שהזויה.

הם כולם הזויים. זה גיל הזוי.

אוקיי. אז אפשר לישון בשקט בלילה. הלילה לפחות.