אז פיספסנו את פול מקרטני בהופעה כשפיטרלנו באורגון ( וזה למרות שהאיש רצה נורא להראות לגדולים ביטל אמיתי כל עוד ניתן) ובמקום זה הלכנו לסינדי לאופר. כן כן, ההיא משנות השמונים, שזכרתי אותה כתומה ומעט צעקנית. בעיקר אודה, כי רציתי להיות בהופעה במקום הזה ששמעתי עליו נפלאות מהשכנה. בשביל זה, הרמנו הפקה קטנה שדרשה עזרה מחברים עד שהבייביסיטר יכלה להגיעה והפלגנו לדרך כבר בארבע וחצי ביומו של אמצע שבוע.
ההפתעות הכי שוות קורות בדיוק במקומות האלו שאין לך שום ציפיה
ולא היתה לנו. נו, סינדי ההיא הקצת צווחנית שהיו לה שלושה -ארבעה להיטים שנוגנו תמיד במסיבות כיתה. וככה גילינו אותה- עם משהו שנראה כמו קן ציפורים אדום על הראש (קן של ציפורה מבולגנת במיוחד), גוף של נערה וקול עמוק ומתפנק. כמעט נושקת לחמישים, היא הצליחה לרגש, להצחיק להקסים.
היא גרמה לי לחשוב תוך כדי, על איך אדם יכול להמציא את עצמו מחדש ולהשתבח עם הגיל (היא שרה בלוז עכשיו שהולם את הקול שלה באופן מהפנט). היא היתה הפתעה אמיתית.
שולחת לכם סינדי אחת ואיחולים לשבת של שלום
ף
ביסים 