בשבוע שעבר חלף אותי יום מסוג הימים שבאים לפעמים, אלו שיש בהם הרבה אפרפרת ולא מהסוג השיקי. מהימים בהם העיסוק באוכל נראה לי הכי הבלי עולם שיש בעיקר לנוכח העובדה שאני מוקפת באנשים שחוקרים עניינים שברומו או שסתם כך מחפשים תרופות לסרטן. מסוג הימים האלו שצריך פשוט לדעת לקבל, להכיל ולכרבל. שצריך לנשום דרכם עד שיחלפו
כנראה שאנ'לא היחידה כי ברדיו השמיעו את זה- קליפ עם קטע גרפיטי חמוד בעיר שאני לגמרי לא מזהה אבל שמזכירה לי נורא ימים רחוקים
אין כמו הגינה בימים שכאלו לרומם את הנפש. כמו שאמרה לי מל, חברתי הרוחנית: "היל! את לא יודעת כמה זה מתגמל להסתכל על ציפורים!!!"
ף
ף
ף
ץ
ביסים 